(ר"ע) וניניב םולש

םילשורי יגולונכט ןג
96951 םילשורי ,82 .ד.ת ,98 ןינב
.02-649-0740 :סקפ ,02-649-0750 :לט
info@shalombeinenu.org :ינורטקלא ראוד
 
חמישה עשר באב
לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים
בשנים קדמוניות היה חמישה עשר באב יום טוב גמור, ועכשיו, משחרב בית המקדש נוהגים בו מקצת יום טוב; לא אומרים תחנון וגם לא במנחה שלפניו.
לפני חורבן בית המקדש היה ט"ו באב חג שמח; עונת הקציר תמה, התבואה כבר נאספה לגרנות, גם הפירות נקטפו ואוחסנו במחסנים, ומתוך תודה היו אבותינו פנויים עתה להתמסר ללימוד התורה, ביום ובלילה.
על ט"ו באב נאמר בגמרא (תענית ל"א): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן (בגדים) שאולים, כדי לא לבייש את מי שאין לה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות) בכרמים, ומה היו אומרות: "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך? אל תיתן עינך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל".
 
חמישה דברים משמחים קרו בט"ו באב, בזמנים שונים בהיסטוריה היהודית:
יום שפסקו בו מתי המדבר:
משנגזר על דור המדבר שלא יכנסו אל ארץ ישראל, מתו מהם מדי שנה, בתשעה באב חמישה עשר אלף. ט"ו האלפים האחרונים חפרו אף הם את קבריהם ונכנסו לתוכם בליל תשעה באב. מכיוון שהיו אחרונים סלח להם הקב"ה, וחיו.
אולם, בתשעה באב שחרית כשהתעוררו משנתם, עדיין לא ידעו שנבדלו לחיים, וחשבו שמא טעו בחשבון הימים, והיו נכנסים לקבריהם עוד חמישה לילות.
כיון שהגיע ט"ו באב, וראו את הירח במלואו- ידעו שחשבונם נכון. מיד והבינו שבטלה מעליהם הגזירה, ועשו אותו יום טוב.
 
הותרו השבטים לבוא זה בזה, ושבט בנימין לבוא בקהל:
שני איסורים של חיתון זה בזה היו בעם.
האחד- מימי משה רבינו: בת שירשה מאביה נחלה- לא יכלה להינשא אלא לבן שבטה בלבד (כדי שלא תעבור נחלה משבט לשבט).
השני- אחרי מעשה 'פילגש בגבעה', נשבעו ישראל לאמור: "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה". מאז לא יכלו בני שבט בנימין לבוא בקהל ישראל.
שני האיסורים, אף שנעשו כהלכה, היו קשים לישראל, מכיוון שהיו אסורים להתחתן אלה באלה.
לאחר שדרשו חכמים את המקראות, והוכיחו שהאיסורים שייכים רק לאותו דור בו התרחשו, בוטלו שניהם יחד באותו היום- חמישה עשר באב.
 
יום שביטל הושע בן אלה פרדיסאות:
כשקרע ירבעם בן נבט את מלכות ישראל מירושלים, העמיד שני עגלים (בדן ובבאר שבע), והיה מביא לשם את העם שיעבדו עבודה זרה. כיון שעיני רבים היו נשואות רק לבית המקדש שבירושלים, הושיב ירבעם פרדיסאות, כלומר מחסומים ושומרים, בכל הדרכים המובילות לירושלים, שלא יעלו ישראל לשם ויעבדו את ה' וישתחוו למלך יהודה אשר בירושלים.
המחסומים היו קיימים עד סוף ימי מלכות ישראל, עד שמלך הושע בן אלה שביטל את הפרדיסאות ואמר: "כל הרוצה לעלות לירושלים- יעלה".
 
יום שפסקו לכרות עצים למערכה:
כשעלו עזרא ונחמיה מבבל לבנות את הבית השני, מצאו את הארץ שממה; כל עציה נעקרו על ידי האויבים. מכיוון שהיו צריכים עצים לבנין הבית ועבור המערכה, לצורך עבודת המזבח- היתה נדבת עצים נחשבת לנדבה גדולה, וכל הזוכה במצוה הביא קרבן, שנקרא 'קרבן העצים', מתוך שמחה גדולה.
כל האויבים שרצו להתנכל לישראל ולהשבית את בנין המקדש ועבודת המזבח, היו מושיבים משמרות על הדרכים למנוע את הבאת העצים למקדש. והיו המתנדבים להבאתם  מחרפים את נפשם ומביאים אותם ממרחקים, ונושאים אותם בשירה ובזמרה.
היום האחרון לכריתת העצים, מדי שנה היה חמישה עשר באב. לפי שהעצים הכשרים למזבח חייבים להיות יבשים וללא תולעים, ומט"ו באב ואילך תשש כחה של חמה ואינה מייבשת את העצים הכרותים במהירות, ונכנסים בהם תולעים ונפסלים למזבח.
לפיכך משהשלימו  את המצווה, והיו מוכנים כבר עצים למערכה עד הקיץ הבא, עשו אותו יום שמחה, והיו קוראים אותו 'יום תבר מגל', כלומר- יום שבירת הקרדומות, שאין בהם עוד צורך בשנה זו.
 
יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה:
כשהחריב אדריאנוס את ביתר, התעלל בהרוגים באכזריות נוראה, ובגופות החללים גידר כרם גדול שהיה לו מכל רוחותיו, לאורך שבעים ושנים מיל.
לאחר זמן בא מלך אחר והתיר להביא את ההרוגים לקבורה, ואותו היום היה חמישה עשר באב.
באותה שעה תקנו חכמים ברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון. 'הטוב'- שלא הסריחו, 'והמטיב'- שניתנו לקבורה.
אותה ברכה קבעו גם לשותה יין משובח, זכר לאותו הנס שהיה אצל כרם היין.
 
חמישה עשר באב הוא היום האחרון לנטיעות השנה שקודם ראש השנה, לעניין שביעית ולעניין ערלה.
כתוב בספרי מוסר, שיום חמישה עשר באב הוא תחילה וראש לימי הדין המתחילים מאלול, וראוי להתחיל בו בחשבון נפש על כל השנה.
יש הנוהגים מיום זה ואילך, שאם כותב אגרת לחברו, מברכו ב'כתיבה וחתימה טובה', כנהוג אצל הכל מראש חודש אלול.
ועוד אמרו, רמז לכך שימי התשובה מתחילים בחמישה עשר באב ונמשכים עד הושענא רבא, בזה שאמר משה לישראל: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם... מחוטב עציך עד שואב מימך". 'חוטב עציך'- זה יום ט"ו באב, שהוא יום אחרון לכריתת עצים למערכה; 'עד שואב מימך'- זה יום הושענא רבא, שהוא סוף זמן ניסוך המים בחג.
 
העלייה שאחרי הירידה
 
במשנה, בסוף מסכת תענית נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". מעלתו המיוחדת של ט"ו באב היא בכך שהוא חל מיד לאחר הצער והמכאוב של תשעה באב; בכך הוא מבטא את העלייה הנובעת דווקא מתוך הירידה- הגאולה שצומחת מתוך החורבן.
הקב"ה מקדים תמיד תרופה למכה; למעשה מתחיל תהליך הגאולה כבר בתשעה באב עצמו, אלא שאז הוא בהעלם, ורק בט"ו באב הוא בא לידי ביטוי (ממש כשם שבהיות אבותינו במדבר- בוטלה גזירת 'מתי המדבר' כבר בתשעה באב, אלא שבפועל נגלה להם הדבר רק בחמישה עשר בו).
זו אפוא משמעותו של ט"ו באב- יום שמגלה שכל תכלית החורבן והגלות היא לשם העלייה שתהיה בגאולה השלמה.
וכיצד אפשר כבר לראות את היעוד ולפעול לקיומו? אומרת הגמרא במסכת תענית על ט"ו באב, שבו מתחילים הימים להתקצר והלילות להתארך: "מכאן ואילך, דמוסיף- יוסיף", ורש"י מפרש: "המוסיף לילות על הימים, לעסוק בתורה- יוסיף חיים על חייו". על ידי הוספה בלימוד התורה מגלים את המשמעות הפנימית של החורבן, ולוקחים חלק בזירוז הגאולה.