(ר"ע) וניניב םולש

םילשורי יגולונכט ןג
96951 םילשורי ,82 .ד.ת ,98 ןינב
.02-649-0740 :סקפ ,02-649-0750 :לט
info@shalombeinenu.org :ינורטקלא ראוד
 
 
צום י"ז בתמוז וימי בין המצרים

"כל רודפיה השיגוה בין המצרים"
בי"ז בתמוז שלח נח את היונה מן התיבה לראות הקלו המים מעל פני האדמה, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה; ואמרו בזה רמז לכנסת ישראל שנמשלה ליונה, שלא מצאה מנוח ביום קשה זה. שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, נקראים "ימי בין המצרים" על שם הכתוב במגילת איכה: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". עשרים ואחד ימים אלה ידועים בתולדות עם ישראל לדורותיו כתקופה של צרות ורעות. בחורבן בית המקדש הראשון הובקעו חומות ירושלים בתשיעי בתמוז, ואילו בבית שני הובקעה העיר בי"ז בו. אך מכיוון שאין להטריח את הציבור יותר מדי- לא קבעו שני ימי צום סמוכים זה לזה, ונקבע הצום ליום י"ז בתמוז- לפי שחורבן בית שני חמור יותר. ימים אלה, מיום זה שבו נפרצו חומות העיר ירושלים ועד תשעה באב, יום חורבנם של שני בתי המקדש, נקבעו לימי בין המצרים.


חמש פורענויות
חמישה דברים מרים וקשים בתולדות עם ישראל אירעו בשבעה עשר בתמוז:
א. נשתברו הלוחות: בשביעי בסיון, למחרת מתן תורה, חזר משה ועלה להר סיני ללמוד מפי הגבורה את כללי, פרטי ודקדוקי התורה. משירד משה מההר ביום הארבעים וקרב אל המחנה, ראה את מעשה עגל הזהב ומיד שמט את לוחות הברית מידיו ונשתברו. ותמוה שבפרושו על הפסוק האחרון בתורה אומר רש"י: "ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת- יישר כחך ששברת". יישר כוח על שבירת הלוחות?! אלא למה הדבר דומה? למלך שנשא אישה וכתב לה כתובה ונתן את הכתובה ביד השושבין. לאחר ימים יצא עליה שם רע. אמר השושבין- מוטב שתהא נידונה כפנויה ולא כאשת איש. עמד וקרע את הכתובה. כך עשה משה - כיוון שראה שחטא העם במעשה העגל - שבר את הלוחות, שהם ככתובה שבין הקב"ה לישראל.
ב. בוטל קורבן התמיד: את קורבן התמיד היו מקריבים עבור כל העם מדי יום ביומו - כבש בבוקר וכבש בין הערביים. כשצר השונא על ירושלים, לא היתה אפשרות להביא כבשים ובשבעה עשר בתמוז נאלצו להפסיק את קורבן התמיד. קורבן מובנו קירוב, ולאחר חורבן בית המקדש החליפו אנשי כנסת הגדולה את הקורבן בתפילה, שתפקידה לקרב את האנשים אל הקב"ה.
ג. הובקעו חומות ירושלים: בימי חורבן בית שני צרו הרומאים על העיר (החל מעשרה בטבת), ובשנה השלישית למצור, בשבעה עשר בתמוז הבקיעו הרומאים, תחת פיקודו של טיטוס הרשע את החומות. פרצו לעיר הקודש והחלו להחריבה.
ד. שרף אפוסטומוס את התורה: פרטי מאורע זה שנזכר במשנה (תענית פ"ד), אינם ידועים מן המקורות הראשונים. רק בתלמוד הירושלמי מוזכר: "היכן שרפה? ר' אחא אומר: במעברות של לוד, ורבנן אומרים: במעברות של טרלוסא". לפי השערת האחרונים, קרה הדבר כמה שנים קודם חורבן הבית השני, בתקופת הנציב הרומאי קומנוס, שחייליו נהגו להתגרות ביהודים ובקודשיהם. אחרים מייחסים את המעשה לאנטיוכוס אפיפנוס שעליו ועל אנשיו נאמר: "וספרי התורה אשר מצאו, קראו וישרפו באש".
ה. הועמד צלם בהיכל: יש המפרשים שגם מעשה זה נעשה על ידי אפוסטומוס הרשע. אחרים מפרשים אותו על הצלם שעשה מנשה המלך והעמידו בהיכל, ואותו יום- י"ז בתמוז היה.



דינים לי"ז בתמוז
שבעה עשר בתמוז הוא יום תענית.
אין צמים בליל י"ז בתמוז אלא משעלה עמוד השחר ועד צאת הכוכבים. בצום זה (כמו בצום גדליה ובעשרה בטבת) מקילים לגבי חולה וכן לגבי נשים מעוברות ומיניקות; אם הצום מצער אותם- אינם חייבים לצום. אבל גם הפטורים מן הצום- אל להם להתענג ביום זה על אכילה ושתיה של מאכלים משובחים, אלא יאכלו לפי הצריך להם. הישן בלילה ורוצה לקום קודם עלות השחר כדי לאכול, יתנה זאת לפני השינה. ולשתות- יש מתירים אפילו שלא התנה. רחיצה, סיכה ונעילת הסנדל- לא נאסרו ביום זה. בתפילת שחרית ובמנחה קוראים בתורה "ויחל". בתפילת שמונה עשרה בלחש מוסיפים, למנהג הספרדים, "עננו" בברכת "שומע תפילה" הן בשחרית והן במנחה, ולמנהג האשכנזים מוסיפים "עננו" רק בתפילת מנחה, ובשחרית רק שליח הציבור אומר "עננו" בין ברכת 'גואל' לברכת 'רופא'. מי שאינו מתענה אינו אומר "עננו" בתפילתו, ואינו עולה לתורה משום שהקריאה היא של תענית. אבל אם נקרא לעלות- עולה, משום כבוד התורה.


דיני בין המצרים
שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב נקבעו לאבל על חורבן בית המקדש, ולכן ממעטים בימים אלה בשמחה.
לא מקיימים חתונות, לא יוצאים במחולות ובריקודים, לא שומעים נגינה מכלי נגינה ולא יוצאים לטיולים לשם תענוג.
אין מסתפרים בימים אלה, ואילו הספרדים נוהגים בהיתר תספורת עד השבוע שחל בו תשעה באב (כדעת מרן הבית יוסף).
נוהגים שלא לברך ברכת 'שהחיינו' בשלושת השבועות, ולכן לא קונים או לובשים בגד חדש ולא אוכלים פרי חדש. ויש הנוהגים לברך על פרי חדש ביום השבת.
אם נזדמנה לו מצוה עוברת (שאינו יכול לדחותה) כמו ברית מילה או פדיון הבן- מברך.
נזהרים בימים אלה זהירות יתרה, שיש בהם ח"ו חשש נזק וסכנה.
לומדים בימי בין המצרים הלכות ועניינים הקשורים לבית המקדש; בספר יחזקאל (פרקים מ'-מ"ג), במשנה- מסכת מידות ובהלכות בית הבחירה בספר 'משנה תורה' של הרמב"ם.
נוהגים להוסיף בצדקה, כמו שנאמר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
בתשעת הימים שמראש חודש אב עד תשעה בו לא אוכלים בשר ולא שותים יין, ונוהגים לערוך סיומי מסכת גמרא מידי יום.



מחורבן לגאולה
כל התעניות שנקבעו לזכר החורבן עתידים להפוך לחגים ומועדים, כמו שאומר הנביא (זכריה ח, יט): "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". הדבר מובא גם להלכה ע"י הרמב"ם (הלכות תעניות): "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה". הדברים מעוררים תמיהה. אפשר להבין שעם ביאת המשיח וסיום הגלות לא יהיה עוד צורך בהזכרת החורבן, וממילא יתבטלו הצומות הקשורים בו. אבל מדוע יהפכו לימי ששון ושמחה?! כאן בא לידי ביטוי מהותם הפנימית של החורבן והגלות. אילו היו רק עונש, לא היה מקום להפוך את ימי החורבן לחגים. לכל היותר היה נפסק הצער בשעה שהעונש מגיע אל קיצו. אלא שבגלות ובחורבן יש תכלית עמוקה, יש בהם טוב כמוס ונעלם. טוב שעתיד להתגלות רק בבוא הגאולה, ולכן אז יהפכו ימי החורבן למועדים טובים. בחיצוניות החורבן והגלות הם עונש על חטאיהם של ישראל, אולם בפנימיות מטרת הגלות היא שעם ישראל יוכל לממש את תפקידו בעולם- עבודת הבירורים. בירור הניצוצות שנפלו אל מעמקי הקליפות והשבתם למקורם העליון. וכמו בקילוף של גלדי בצל, ככל שמקלפים יותר- מגיעים לחלקים חריפים יותר, כך גם בעבודת הבירורים- ככל שמתקדמים מגיעים למקומות מרים יותר, חשוכים יותר, ועם זאת מתקרבים יותר גם אל היעד- אל סיום הגלות, אל הגאולה. ואז בזמן הגאולה נוכל לראות את חשיבות עבודתנו בזמן הגלות, ולכן דווקא בימים הקשים ביותר- ימי הצומות הקשורים ישירות לחורבן, תתגלה המעלה הגבוהה ביותר של קיום ייעודו ותפקידו של עם ישראל בעולם- עשיית כל העולם כולו משכן לקב"ה, ולכן יהפכו דווקא ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, בקרוב ממש.