(ר"ע) וניניב םולש

םילשורי יגולונכט ןג
96951 םילשורי ,82 .ד.ת ,98 ןינב
.02-649-0740 :סקפ ,02-649-0750 :לט
info@shalombeinenu.org :ינורטקלא ראוד
 
תשעה באב
"איכה ישבה בדד העיר"
שמונה עשרה שנה היתה יוצאת בת קול בפלטין של נבוכדנאצר ואומרת: 'עבד רע, עלה והחרב את בית רבונך, שאין עבדיו שומעים לו'. נתיירא ולא עלה, אמר: אינו מבקש אלא לכבשני ולעשות לי כמו שעשה לזקני (סנחריב). מה עשה? בא וישב בדפני של אנטוכיא ושלח את נבוזארדן שר הטבחים להחריב את ירושלים. עשה שם שלש שנים ומחצה, בכל יום הקיף את ירושלים, ולא היה יכול לכבשה. בקש לחזור, נתן הקדוש ברוך הוא בלבו - התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחים ומחצה עד ששקעה כולה. וכיוון ששקעה, נכנסו השונאים לירושלים. על אותה שעה הוא אומר: "לא האמינו מלכי ארץ, כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים".
 
אמרו חכמים (משנה תענית פ"ד) שחמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב ואלו הם:
נגזר על דור המדבר, שלא יכנסו לארץ ישראל: בגלל חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה ונפילת רוחם של כל העדה.
מאותו תשעה באב הראשון שבו יצאה הגזירה, היה להם יום זה בכל שנה יום אבל ומספד עד לשנה האחרונה שהיו במדבר, לפי שכל אלה שמלאו להם ששים שנה והיו עתידים למות באותה שנה- כולם ביום אחד מתו- בתשעה באב.
 
חרב בית המקדש הראשון:  בשנת ג' אלפים של"ח, בימי המלך צדקיהו, שלח נבוכדנאצר, מלך בבל, את נבוזראדן להחריב את ירושלים.
אמרו חכמים: מקדש ראשון חרב מפני שלושה חטאים שחטאו ישראל באותו דור- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
תנו רבנן, משחרב הבית בראשונה, נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידם ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גיזברין נאמנים, יהיו מפתחות מסורות לך- וזרקום כלפי מעלה; ויצתה כעין פיסת יד וקיבלת מהם, והם קפצו נפלו אל תוך האור.
 
חרב בית המקדש השני: ארבע מאות ותשעים שנה לאחר חורבן בית ראשון, בשנת שלושת אלפים תתכ"ח, בימי ר' יוחנן בן זכאי, חרב בית שני.
מקדש שני חרב בעוון שנאת חינם, ושלא הוכיחו זה את זה, שביזו תלמידי חכמים, שהשוו קטן וגדול, שפסקו מהם אנשי אמנה, ושהעמידו דיניהם על דין תורה ולא ויתרו זה לזה.
ולכן, פשטה מלכות הרשעה של רומי על ירושלים; שלח אספסינוס קיסר את  טיטוס הרשע בראש צבאו והחריב את הבית.
אמר רבי יהושע בן לוי: אילו היו אומות העולם יודעים מה היה המקדש יפה להם- קסטריות (משמרות) היו מקיפים אותו כדי לשמרו.
אמר רב אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש, שנאמר: 'הנה זה עומד אחר כתלנו' (שיר השירים, ב).
אמרו חכמים, קדושה ראשונה שנתקדשה ארץ ישראל בימי יהושע- קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, וכשעלה נבוזראדן והחריבה- בטלה קדושתה; אבל קדושה אחרונה שנתקדשה בימי עזרא- קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, וגם עתה קדושת ארץ ישראל קיימת, וכל שכן קדושת הר הבית שלא בטלה.
וכן כתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ז): אף על פי שהמקדש הוא חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו.
 
נלכדה ביתר: לאחר חורבן בית שני עדיין היתה ביתר קיימת והיא עיר גדולה לאלוקים, ולא נכבשה על ידי האויב. רק לאחר חמישים ושתים שנה נלכדה ביתר, אף היא בתשעה באב.
שמונים אלף מפקדי צבא צרו על ביתר ומולם בר כוזיבא ולוחמיו. וכשנכנסו הצרים לעיר הרגו בה אנשים, נשים וטף- "עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין... וכרם גדול היה לו לאדרינוס; שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמן טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידים, וגזר עליהם שלא יקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום".
 
נחרשה ירושלים: לאחר החורבן, ככתוב: "ציון שדה תחרש".
ועוד עברו על עמנו צרות ורעות בדורות שלאחר החורבן, כשרבות מהן- ביום תשעה באב.
גם גזירת גירוש ספרד, על ידי המלך פרדיננד, בשנת חמשת אלפים מאתים חמישים ושתים נגזרה בתשעה באב, וכלשון האברבנאל: " בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארצות ספרד", והופקרו לשבי ולחרב ולביזה ולגלי הים ולטרף לחיות רעות.
 
אמרו חכמים, מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, נסתלקה שכינה לשמים, ויש אומרים שלעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי. כביכול אין שחוק לקדוש ברוך הוא ואין שמחה לפניו, עד שיבנה את ירושלים ויחזיר את ישראל לתוכה מיום שחרב בית המקדש לא נראה רקיע בטהרתו, ואין הגשמים יורדים מאוצר הטוב ונעשו גשמים צמוקים, ולא ירד הטל לברכה, ניטל טעם הפירות ובטל יין קרוש, נגנזו עצי הקינמון, בטל השמיר ואין נופת צופים..."
 
 
דינים לתשעה באב
תשעה באב אסור בחמישה דברים: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל וקריבה אל אישה.
תשעה באב לילו כיומו לכל דבר, וכל אלה הדברים אסורים משקיעת החמה בערב תשעה באב ועד מוצאי תשעה באב.
הכל חייבים לצום, אפילו נשים מעוברות ומיניקות. חולה, אפילו אין בו סכנה מותר לו לאכול, אבל לא מעדנים אלא כדי הכרח בריאות גופו.
ערב תשעה באב, סמוך לסוף היום אוכלים סעודה מפסקת. אסור לאכול בה שני סוגי תבשילין אלא אחד בלבד, ונוהגים לאכול ביצה או עדשים, שזהו זכר לאבלות. אבל לחם, פירות, מאכלי חלב וכדומה אפשר לאכול לשובע נפשו.
יש הנוהגים לטבול את פרוסת הלחם באפר.
נוהגים לאכול סעודה זו בישיבה על גבי הקרקע ומקפידים שיהיה משהו חוצץ בינו לבין הארץ (כגון שטיח), או שיושבים על שרפרף נמוך משלושה טפחים.
בתשעה באב אסור לשטוף את הפה עד צאת היום, ואסור לרחוץ בין בחמים בין בצונן. אבל אם רוחץ את ידיו כדי להעביר לכלוך מידיו- מותר, וכן לאחר צרכיו. לרחוץ תינוק ולסוך גופו- מותר, כדרך שעושה זאת בשאר הימים.
בליל תשעה באב וביומו, עד חצות היום, יושבים על הארץ או על שרפרף נמוך.
אסור ללמוד תורה בתשעה באב, לפי שהיא משמחת לבבות, אבל דברים הקשורים לחורבן ולאבלות- מותר ללמוד, ואדרבה, אין לבטל לימוד תורה, אלא ללמוד בדברים המותרים. 
אין נועלים מנעלים מעור, אבל נועלים של עץ, בד או גומי.
אסור לשאול בשלום חברו ואפילו לומר 'בוקר טוב', ואם שאל חברו בשלומו- יענהו בשפה רפה, מפני השלום.
נוהגים להוסיף בצדקה, ככתוב: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
מסירים את הפרוכת שעל ארון הקודש בבית הכנסת עד תפילת מנחה.
בלילה, אחרי תפילת שמונה עשרה קוראים במגילת איכה ואומרים קינות, ואחריהם 'ואתה קדוש'.
בבוקר נוטלים את הידיים רק עד סוף קשרי האצבעות.
אין אומרים 'תחנון' בתשעה באב משום שנקרא 'מועד' (ככתוב: "קרא עלי מועד לשבור בחורי").
נוהגים שלא לברך ברכת 'שעשה לי כל צרכי' עד למחרת היום, ויש שמברכים אותה בלילה כשנועל את מנעליו.
לא מתעטפים בטלית גדולה ולא מניחים תפילין בתפילת שחרית ,ולא אומרים 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו'.  בתפילת שמונה עשרה אומר שליח- הציבור 'עננו', ובקריאת התורה קוראים בפרשת ואתחנן- 'כי תוליד בנים', ומפטירין בספר ירמיה. אומרים 'קינות' ומגילת 'איכה'.
לתפילת מנחה לובשים טלית ותפילין וקוראים 'קריאת שמע', 'שיר של יום' ו'אין כאלוקינו', ויש נוהגים להשלים את השיעורים השייכים לשחרית. אחר כך מתפללים תפילת 'מנחה' בטלית ותפילין. קוראים בתורה 'ויחל', כבכל תענית ומפטירין ב'דרשו ה' בהמצאו'.
בשמונה עשרה של מנחה אומרים 'נחם' בברכת 'בונה ירושלים', ובברכת 'שומע תפילה' אומרים 'עננו'.
הרבי מליובאוויטש קרא להשתדל לערוך סיומי מסכת בכל יום בתשעת הימים, כולל תשעה באב (על מסכת מועד קטן, שהוא מהעניינים המותרים ביום זה).
יש נוהגים לסדר ולשטוף את הבית אחר חצות היום, זכר ורמז לגאולה העתידה לבוא במהרה.
במוצאי הצום נוטלים ידים, כיוון שבבוקר נטלו רק עד קשרי האצבעות.
נוהגים לקדש את הלבנה במוצאי היום.
עד חצות העשירי באב נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, וכן להימנע מרחיצה של תענוג ומתספורת, משום שאז היה עיקר שריפת בבית המקדש, אך כשיוצא בערב שבת אין מקפידים, ובוודאי לא משעלה השחר- כדי שיוכלו להתכונן לשבת כראוי,
 
 
בית המקדש השלישי
אחד המאפיינים העיקריים של בית המקדש השלישי הוא קיומו הנצחי.
על הפסוק בתהילים: "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו" מבאר ספר הזוהר (חלק ג, רכא, א) שהבית הראשון והשני היו "בניינא דבר-נש דלית ביה קיומא כלל", כלומר בניין מעשה ידי אדם, שאין בו קיום כלל. לעומתם הבית השלישי יהיה "בניינא דקוב"ה"- בניינו של הקדוש ברוך הוא, ולכן גם יתקיים לעד.
מאמרי חז"ל רבים קושרים את בית המקדש השלישי עם קיום נצחי. הגמרא במסכת פסחים (פח, א) מציינת שבזמן אברהם מוזכר מקום בית המקדש בלשון "הר" ("בהר ה' יירא"), אצל יצחק- בלשון "שדה" ("ויצא יצחק לשוח בשדה"), ואילו אצל יעקב- בלשון "בית" ("ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל"). המפרשים מסבירים ששלושת הלשונות: הר, שדה ובית, מתייחסים לשלושת בתי המקדש; שני הראשונים הם בדוגמת 'הר' ו'שדה', שמסמלים התיישבות ארעית, ורק הבית השלישי הוא בבחינת 'בית' שמסמל קביעות.
בין שני בתי המקדש הראשונים היו הבדלים ניכרים; בבית הראשון, שנבנה בימי המלך שלמה, היתה התגלות גדולה של אור אלוקי בעולם. מכוחה של אותה התגלות עמדו אז בני ישראל במדרגה רוחנית גבוהה ביותר.
אבל משום שכל הגילויים האלוקיים בבית הראשון הושפעו לעולם מלמעלה, בלי שהעולם עצמו היה מזוכך ומוכן להם, נוצרה גם התגברות עזה של עבודה זרה. השפע היה רב מדי עבור העולם שטרם נזדכך במידה שיוכל לקבל אותו, ומשום כך חרב הבית הראשון.
לעומתו, בית המקדש השני נבנה בתקופה פחות זוהרת בתולדות ישראל; העם היתה תחת שלטון זר, ואפילו הדחף לבניית הבית בא מאדם לא יהודי- כורש. בבית המקדש השני חסרו חמישה דברים עיקריים שהיו בבית הראשון: ארון הקודש, האורים ותומים, האש, השכינה ורוח הקודש. מאידך העולם היה כבר מזוכך יותר מאשר בבית ראשון.
אבל גם פה אנו מוצאים חוסר איזון; עולם מזוכך יותר, אבל גילוי אור אלוקי מועט.
כל שביכולת בני אדם להשיג בכוחם ובעבודתם הוא מוגבל, וללא הארה אלוקית מספקת לא היה קיום תמידי לבית השני ולכן הוא חרב.
בבית המקדש השלישי תהיה הרמוניה מלאה; מצד אחד- שלמות התגלות הקדושה מלמעלה (אפילו יותר מההתגלות בימי שלמה), ומאידך- העולם יהיה בתכלית הזיכוך וההתעלות (שנפעלו דווקא על ידי עבודת הבירורים בימי הגלות). מצב זה יביא להתגלות האמת המוחלטת ולכן ישפיע גם על כל אומות העולם, כמו שכתוב בספר ישעיה (ב, ג): "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב", דווקא "אלוקי יעקב" שבתקופתו נקרא בית המקדש בלשון 'בית', שבא ללמד שקיומו של בית המקדש השלישי יהיה נצחי.
(על- פי שיחה של הרבי מליובאוויטש)
 
 
עד מתי?!
נהר של דמעות
לאחר הסתלקותו של רבי יצחק מווארקי, נסע בנו, רבי יעקב- דוד, אל הרבי מקוצק והתלונן באוזניו שאינו זוכה שאביו יתגלה אליו.
הבטיח לו הרבי מקוצק שיראהו בקרוב, ואכן כעבור מספר ימים, בעודו בקוצק, התגלה רבי יצחק לבנו.
סיפר על כך הבן לרבי מקוצק , והרבי שאלו: "באיזה מצב ראית את אביך"?
השיב הבן: "הוא עמד סמוך לנהר, שעון על מקלו, ועיניו מביטות אל מי הנהר".
נאנח הרבי מקוצק ואמר: "הנהר הזה הוא מדמעותיהם של ישראל".
 
תיקון לחורבן
רבי רפאל מבראשיד נוהג היה לעסוק בהשכנת שלום בין הבריות. כל אימת שהיה שומע על סכסוך או מחלוקת היה ממהר ומשתדל בכל מאודו להשכין שלום.
פעם אחת, ביום תשעה באב שמע שבבית אחד יש מריבה. מיד עזב את כל עיסוקיו ונחפז לאותו בית כדי להשכין שלום.
כשחזר לביתו שאלוהו תלמידיו: "אי אפשר היה להמתין יום אחד ולא להתרוצץ ביום צום"?
השיב הצדיק: "אדרבה, בית המקדש הלא חרב בעוון שנאת חינם, ומה יכול לתקן את סיבת החורבן יותר מעשיית שלום?!"
 
ציפייה
רבי אברהם "המלאך" (בנו של המגיד ממזריטש) היה נוהג בתשעה באב לישב כשראשו כפוף בין ברכיו ודמעות זולגות מעיניו. כמה פעמים ביום היה מרים את ראשו, ובהתכוונו למשיח היה שואל: "עדיין איננו? עוד לא בא?"
 
חושים טובים
אמר פעם האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש: "משיח כבר קרוב. למי שיש חוש שמיעה טוב וחוש ראיה טוב- שומע את קולו ורואהו".
 
אנחה
סיפר רבי יששכר-דוב מדרושיץ: בצעירותי ערכתי גלות ונדדתי מכפר לכפר. ערב אחד הגעתי לביתו של אופה יהודי. בחצות הלילה, כשקמתי לערוך 'תיקון חצות' שמעתי את האופה נאנח  אנחה מעומק ליבו. האנחה זעזעה את נפשי והתחלתי להרהר בתשובה על שלא זכיתי להגיע לצער כה עמוק על החורבן והגלות, כפי שמרגיש אותו אופה.
ואז שמעתי את אשת האופה שואלת אותו לפשר אנחתו, והוא השיב:
"עד מתי תבשלי שוב ושוב תפוחי אדמה; נפשי משתוקקת ללביבות גבינה.
 
קרוב מאד
הרב החסיד רבי יעקב וינטרוב סיפר: "פעם ישבתי בסעודת מלוה- מלכה עם הצדיק הקדוש רבי ישראל אבוחצירא , קירב אותי הצדיק אליו ולחש באוזני: משיח קרוב, קרוב, קרוב מאוד".
 
לא יהיה צורך
נוהג היה רבי אברהם מצ'יכנוב לקנות בכל שנה ספר "קינות לתשעה באב" חדש. כשגמר לומר את ה"קינות", היה שם אותם במקום הגניזה שבבית הכנסת, והיה אומר: "בטוח אני שבמשך השנה יבוא המשיח, ולשנה הבאה לא יהיה לנו צורך ב"קינות".
 
שימוש מוקדם
פעם הלך רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ביום צום תשעה באב לאסוף כסף לדבר שבצדקה. נכנס לבית אחד, ולתימהונו מצא אנשים שיושבים ואוכלים בשר עוף. אמר להם הצדיק: "אם אתם אוכלים עכשיו את העופות, מאין תיקחו "כפרות" בערב יום הכיפורים?
 
בהיסח הדעת
שאלו פעם את רבינו הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, כיצד מתיישבת חובת הצפייה לבואו של המשיח עם מאמר חז"ל שמשיח יבוא בהיסח הדעת; שהרי אם מצפים לו בכל עת, אין זה היסח הדעת.
השיב הרבי: "אין סתירה בין השניים. המשיח שאנו מצפים לו ומדמיינים אותו- לא יבוא כלל, ואילו המשיח שיבוא- איש אינו מצפה לו, ובואו של משיח כזה יהיה לגמרי בהיסח הדעת".
 
קח אותו מהם
רבי ישראל מרוז'ין היה דוחה מאוד את העצבות ומדבר בשבח השמחה.
כשהגיע תשעה באב לא רצו כמה מחסידיו לאפשר לעצבות להשתלט עליהם וחיפשו כיצד לשמח את עצמם. הם החליטו להשתעשע, עלו על גג בית המדרש ושלשלו חבל שבקצהו קשר עניבה. כשהיה מישהו נכנס לבית המדרש היו לוכדים אותו בחבל ומושכים אותו מעלה.
בתוך כך נכנס הצדיק לבית המדרש, אולם העומדים על הגג לא יכלו לזהותו, ורק כשהיה באוויר זיהו אותו ומהרו להורידו בחיל ורעדה.
הרים הצדיק את עיניו לשמים ואמר: "ריבונו של עולם, הרי אתה רואה שבניך אינם רוצים ב'חג' זה; אם כך, קח אותו  מהם".