(ר"ע) וניניב םולש

םילשורי יגולונכט ןג
96951 םילשורי ,82 .ד.ת ,98 ןינב
.02-649-0740 :סקפ ,02-649-0750 :לט
info@shalombeinenu.org :ינורטקלא ראוד
 
 
ל"ג בעומר
שמן ששון מחבריך
 
  יום י"ח באייר, שלושים ושלושה יום בספירת העומר, הוא יום בו פסקה המגיפה שהפילה חללים רבים בקרב תלמידי רבי עקיבא.  
יום זה הוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, ועשו אותו יום טוב באמצע ימי הצער שלפניו ושלאחריו, ונוהגים בו שמחה וריקודים וזמירות הרבה ומדורות אש גדולות, לזכר התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ובעיקר במירון מקום קברו של רבי שמעון ובנו התנא רבי אלעזר.
בספרי ההלכה הראשונים מובא שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. וכן כתב הרב המאירי בספרו 'בית הבחירה' למסכת יבמות: "וקבלה בידי הגאונים ז"ל שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ומתוך כך נוהגים שלא להתענות בו".
 
ואילו המהרי"ל כתב שהמגיפה נמשכה כל ימי הספירה, מפסח ועד עצרת, כפשט הגמרא, אלא שבכל ימי הפגרא של הספירה, הימים שאין אומרים בהם תחנון - לא מתו תלמידי רבי עקיבא, והם: שבעה ימים של פסח, שני ימים של ראש חודש אייר, יום אחד של ראש חודש סיון ושבע שבתות - הרי שבעה עשר יום שלא היתה בהם מגיפה. הורד שבעה עשר יום מארבעים ותשעה ימי הספירה, נמצא שלא מתו אלא בשלושים ושנים ימים בלבד. ולזכר זה אנו עושים את יום השלושים ושלושה בספירה יום של הפסקת האבל.
אם כך, לדברי המהרי"ל שאומר שלא פסקה אז המגיפה, אלא יום זה רק מזכיר הפגת צער, מדוע עשו אותו יום שמחה? אלא שכך היא ההלכה שענייניה מכוסים סודות מכבשונו של עולם ובאים חכמי הרזים ומגלים טפח ממה שההלכה מכסה. ובא יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר ונתמלא העולם אור גדול של שמחה אין קץ על ידי הסודות הטמירים שגילה לתלמידיו באותו יום.
 
אין אומרים תחנון בל"ג בעומר.
 
 ביום זה נוהגים לספר את שערות הילדים שהגיעו אז או בימי הספירה שלפניהם לגיל שלוש, ולהשאיר להם פיאות, כדי לחנכם למצוות. ובארץ ישראל משתדלים לעשות זאת במירון.
 
נהגו הילדים לצאת בל"ג בעומר עם קשתות בידם, שכן מצינו שאמרו חז"ל שבימיו של רבי שמעון בר יוחאי לא נראתה הקשת בשמים. היינו, שזכותו גדולה היתה להגן על כל העולם מפני הפורענות, ולא היה העולם צריך 'לאות הקשת' לבלתי היות המים למבול על הארץ. ועכשיו, משרשב"י נסתלק, שוב אנו מתייראים מפני עוונות הדור, שאלמלא 'אות ברית' של הקשת היה העולם מתמוטט.
 
יש הנוהגים לאכול ביצים בל"ג בעומר.
 
יש האוכלים חרובים (זכר לחרובים מהם ניזונו רשב"י ובנו במערה).
 
הרבי מליובאוויטש קרא לערוך תהלוכות וכינוסי ילדים בל"ג בעומר, ולקשרם לאמירת פסוקים מהתורה-שבכתב ושבעל-פה, ולנתינת צדקה.
 
מוסיפים בנתינת צדקה.
 
התכללות הספירות השייכת לל"ג בעומר - הוד שבהוד.
 
 
רבי עקיבא
רבי עקיבא היה רועה את צאנו של כלבא שבוע, אחד מעשירי ירושלים, ורק בגיל ארבעים החל ללמוד תורה. ומעשה שהיה כך היה: ראתה רחל, בתו של כלבא שבוע, בעקיבא שהוא צנוע ומעולה, אמרה לו: אם אתקדש לך, תלך לבית המדרש? אמר לה: הן. נתקדשה לו בצנעה.
שמע אביה והוציאה מביתו והדירה הנאה מכל נכסיו. הלכה ונשאה לרבי עקיבא.
בימות החורף היו ישנים במתבן... אמר לה: אלמלי היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב (מין תכשיט). בא אליהו הנביא ונדמה להם כבן אדם וקרא על הפתח ואמר להם: "תנו לי קצת תבן, כי אשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה. אמר רבי עקיבא לאשתו: ראי אדם זה שאפילו תבן אין לו. אמרה לו: לך ולמד בבית המדרש. הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש לפני רבי אליעזר ורבי יהושע. כאשר חזר מקץ שתים עשרה שנה לביתו שמע את אשתו אומרת לשכנתה: הלוואי שישב וילמד עוד י"ב שנה. מבלי להיכנס אל הבית חזר לאחוריו, וכעבור שתים עשרה שנה נוספות שב לביתו ועמו עשרים וארבעה אלף תלמידים.
 
אמר רבי יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקדוש-ברוך-הוא שיושב וקושר כתרים (תגים) לאותיות שבתורה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב בעדך (מלמסור את התורה, כלומר מה טעם לתגים הללו)?
אמר לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי.
אמר לו: חזור לאחוריך.
הלך וישב בסוף שמונה שורות (בישיבה של מעלה) ולא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו.
כיון שהגיעו לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו (לרבי עקיבא): רבי מנין לך?
אמר להם: הלכה למשה מסיני.
התיישבה דעתו.
אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראתני תורתו, הראני שכרו.
אמר לו: חזור לאחוריך.
חזר לאחוריו וראה ששוקלין את בשרו במקולין (שסורקים את בשרו במסרקות של ברזל בשעה שהוצא להורג על-ידי הרומיים, בין שאר הרוגי מלכות).
אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה?!
(מנחות, כ"ט)
 
שנו רבותינו: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו: עקיבא, אין אתה מתיירא מפני מלכות?
אמר לו: אתה הוא פפוס שאומרים עליך חכם אתה, אי אתה אלא טיפש!
אמשול לך משל למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום ורצים לכאן ולכאן, אמר להם: מפני מה אתם בורחים?
אמרו לו: מפני הרשתות והמכמורות שמביאין עלינו בני אדם.
אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם?
אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פיקח שבחיות, לא פיקח אתה אלא טיפש אתה!
ומה במקום חיותנו (במים) אנו מתייראין, במקום מיתתנו (ביבשה) על אחת כמה וכמה.
אף אנחנו; עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה: "כי הוא חייך וארך ימיך" - אנו מתייראים, אם אנו פוסקין מדברי תורה והולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה.
לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו.
אמר לו: פפוס, מי הביאך לכאן?
אמר לו: אשריך רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס, שנתפס על דברים בטלים.
הוציאו את רבי עקיבא להריגה, והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל... הגיע זמן קריאת-שמע, והיה קורא ומתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה.
אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן! (למרות ייסורי מוות הללו עודך קורא ומכוון?!).
אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: "ובכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך;
אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו! ועכשיו שבא לידי - לא אקיימנו?!...
היה מאריך ב"אחד" עד שיצאה נשמתו ב"אחד"...
יצאה בת קול ואמרה: אשריך, רבי עקיבא, שאתה מזמן לחיי העולם הבא.
(ברכות, סא,ב)
 
אמרו: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולם מתו בחייו ובפרק אחד, בין פסח לעצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שומם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ולימד תורה לרבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע.
אמר להם: ראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עינם צרה בתורה זה לזה - תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם.
עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה.
 
 
רבי שמעון בר יוחאי
רבי שמעון בר יוחאי היה תלמידו של רבי עקיבא. כשעלה אנטונינוס פיאוס על כס קיסרות רומי, הוקלו הגזירות נגד התורה והיהדות, ורבי שמעון בר יוחאי, יחד עם יתר התנאים, יכלו שוב ללמד ולהפיץ את התורה בגלוי.
התנא רבי יהודה בן בבא הסמיך אותם, ושוב קמו לתחייה הישיבות בארץ ישראל ושקקו תלמידים לרוב.
אולם רבי שמעון בר יוחאי שנא את הקיסרות הרומית שנאה עזה, על רדיפותיה את התורה ושומריה משך שנים רבות, וכשהתבטא בחריפות נגד המלכות נאלץ להסתתר יחד עם בנו, רבי אלעזר. תחילה הסתתרו בבית המדרש, אולם כשהסכנה לשלומם גברה, ברחו מן העיר ומצאו מקלט במערה.
נעשה להם נס, ובפתח המערה צמח עץ חרובים, ומעיין מים חיים החל מפכה ליד המערה. מפירות העץ וממי המעיין ניזונו רבי שמעון ואלעזר בנו משך כל שהותם במערה - שלוש עשרה שנה. כל אותה תקופה לא ראו בני אדם, ולא דברו כי אם זה עם זה.
כדי שלא יבלו ויתקלקלו בגדיהם, לבשו אותם רק בשעה שעמדו להתפלל, ואחר כך פשטו אותם והתכסו בחול עד צוואר, וכך ישבו במערה ולמדו.
כל אותן שנים לא הפסיקו רבי שמעון ובנו להגות בתורה יומם ולילה, כשהם מעמיקים בסודות התורה והבריאה האלוקית.
משך שהותם במערה אירעו להם ניסים רבים, עד שאחרי שתים עשרה שנה בא אליהו הנביא עמד בפתח המערה וקרא: מי יודיע לרבי שמעון בר יוחאי, שמת מלך רומי שרדף אותו, וגזרתו בטלה?!
כשיצאו רבי שמעון ובנו אלעזר מן המערה, התקשו להתרגל לחיים בקרב בני אדם רגילים, שעיקר דאגתם לפרנסתם; חורשים וזורעים כל היום, ולומדים תורה אך מעט. ומכיוון שכך, חזרו רשב"י ובנו למערה, ורק אחרי שנה, בציוויו של הקדוש-ברוך-הוא יצאו שוב מהמערה. ראו השניים זקן אחד רץ מהר לביתו לפני כניסת השבת, ובידו שתי חבילות של הדסים.
שאלו אותו:
למה לך הדסים אלה?
אמר להם:
לכבוד שבת הם, כי ריח טוב להם.
אמר רבי שמעון לבנו:
ראה, כמה חביבות מצוות על ישראל.
או אז נחה דעתם וחזרו לחיות בין בני אדם.
 
אחרי צאתם מהמערה, לפי הוראת הרופאים נסעו רבי שמעון ובנו לטבריה, כדי להתרפאות בחמי טבריה, משום שגופם הצטמק בתקופת שהותם במערה.
העיר טבריה היתה מוחזקת באותה תקופה לעיר לא טהורה, משום שהיתה קבלה שנבנתה על-ידי הורדוס אנטיפס על אדמת בית קברות. אולם כשרשב"י ורבי אלעזר נתרפאו במימי חמי טבריה, קבלו על עצמם לתת תודה לעיר; הם חקרו ובדקו עד שקבעו אילו חלקים בעיר טמאים, ויתר העיר הוכשרה, לרווחת תושביה ובעיקר הכהנים.
בתקופה אחרי שיצאו מהמערה, התקבצו אליהם תלמידים רבים, והם למדום את החכמה האלוקית של ה"קבלה", וגילו לפניהם סודות ורזים שהיו נעלמים עד אז מן העולם. סודות שהובאו אחר כך בספר "הזוהר" הקדוש.
 
במשך מאות שנים עבר ספר "הזוהר" מדור לדור, עד אשר לפני כשבע מאות שנה פרסם רבי משה ברבי שם טוב ליאון כתב יד עתיק של "הזוהר" הקדוש שחיבר רבי שמעון בר יוחאי. מאז נפוץ הספר בין כל קהילות ישראל, וחכמים רבים מצאו בו מעיין מתגבר של קדושה וטהרה, לרומם את הנשמה ולעלות על ידו במדרגות עילאיות בעבודת הבורא.
אמר רבי שמעון: בחיבורי זה (כלומר, על ידי לימוד ספר "הזוהר") יצאו ישראל מהגלות.
 
ביום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי האיר אור גדול על ידי הסודות שגילה, והיה היום הזה לו ולתלמידיו, שהיו אתו, כיום הילולא - כיום שהחתן שמח בחופתו.
והיה אותו היום ארוך משאר כל הימים ולא שקעה שמשו עד שגילה לתלמידיו כל מה שניתן לו רשות לגלות. רק אז נתן רשות לשמש שתשקע.
שקעה השמש, ובשעה שאמר רבי שמעון את הפסוק: "כי שם ציוה ה' את הברכה חיים", יצאה נשמתו ועלתה למרום.
מיד עם פטירתו החלה אש בוערת בבית והקיפה את גופתו הקדושה. כל אותו היום לא חדלה האש ולא ניתן היה להתקרב אל רבי שמעון המנוח.
כשנודע דבר הסתלקותו באה למירון, מקום הסתלקותו, קבוצת אנשים חסונים מן הכפר ציפורי. הללו רצו שהתנא הקדוש ייטמן בכפרם, ולשם כך היו נכונים אפילו להלחם באנשי מירון. המירונים לא ויתרו, יצאו בהמוניהם וגרשו מן המקום את אנשי ציפורי.
בהגיע עת ההלוויה, התרוממה המיטה מעליה והחלה מרחפת באוויר , כשאש לוהטת לפניה. ויצא קול והכריז: "היכנסו, בואו והתקבצו להלולא של רבי שמעון".
ריחפה המיטה באוויר עד הגיעה למערה שבכפר מירון. או אז הבינו הכל, כי חפצו של רבי שמעון עצמו להיקבר במירון.
ומאז ועד היום נוהגים שמחה ביום הסתלקותו, שכך היה רצונו של רבי שמעון בר יוחאי וכך הנהיגו הקדמונים שיעשו את יום פטירתו יום שמחה כל השנים, כשם שהיה אז.
משהופיע האר"י הקדוש וגדולי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהיו להם עשר ידות בחכמה זו הנסתרה, הם לימדו את העם גודל מעלת השמחה בהילולא זו. ואחריהם באו גדולי החסידות, תלמידי הבעל-שם-טוב, שהלכו בעקבות המקובלים וכך נעשה ל"ג בעומר יום שהכל מעלים את זכר התנא האלוקי רשב"י, ומתפללים שזכותו תעמוד לכל ישראל ואורו יאיר בגבולות כל ישראל.
 
 
ניצוצות
רבי חיים בן עטר, בעל 'אור החיים', היה פעם אחת בהילולא של רבי שמעון בר יוחאי, במירון. כשהתקרב לרגלי ההר בדרכו אל הקבר הקדוש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ועל רגליו, וכל הדרך היה צועק: "היכן אני השפל נכנס, למקום אש ושלהבת".
ובעת ההילולא היה שמח בשמחה גדולה.
(כבוד מלכים)
 
רבנו הזקן, בעל התניא, אמר: לפני נשמות גבוהות, כמו רבי שמעון בר יוחאי, לא נחרב הבית כלל. שכן, אלה היו נשמות של עולם האצילות, ולכן גם אחרי החורבן - לא הסתיר להם החורבן מאומה.
(פלח הרימון)
 
רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעש"ט, נהג לעשות בכל שנה בל"ג בעומר, סיום של לימוד בספר 'הזוהר'. לאחר הסיום, היה לוקח את ספר 'הזוהר' בידיו ורוקד אתו כמה שעות רצופות בהתלהבות ובדבקות עצומה, והיה לו יום זה מעין שמחת-תורה.
(ספר התודעה)
 
כשזכיתי להיות בציון רבי שמעון בר יוחאי במירון, שמעתי ביטוי זה:
מירון הוא 'אוהל שמח', כשבאים לשם - מתחזקים.
רבי שמעון בר יוחאי הוא רבי שמח. הוא לקח על עצמו כל מה שבני ישראל מחסרים (חס ושלום) בקיום התורה והמצווה.
(ליקוטי דיבורים, אדמו"ר הריי"ץ)
 
אדמו"ר 'הצמח צדק' אמר: "לימוד ספר הזוהר מרומם את הנפש".
(ספר היום יום)
 
ואהבת לרעך כמוך - רבי עקיבא אומר, זה כלל גדול בתורה.