עם 1

הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                              

ב"ה, גיליון 29, ל' כסלו תשס"ג, 5 בדצמבר ‏2002

שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף

  

השבוע:

1. בינינו- משולחן המערכת

2. לחיות עם הזמן- פרשת מקץ

3. רשות הרבים- אתם כותבים

4. ניצוצות- אמרות השבוע

5. אינו מוכן- סיפור

  

בינינו. משולחן המערכת:

הצורך בשינוי הדדי אמיתי / הרב יובל שרלו- ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה

זהותי היהודית מורכבת משני מסלולים: בראש ובראשונה זוהי זהות קמאית, הקודמת לכל תוכן. זוהי זהות ראשונית, הנובעת מעצם היותי חלק מהעם היהודי. ראשוני מעצבי זהות זו הם האבות והאמהות בספר בראשית, ומאז עברה ראשוניות זו והתגלגלה לאורך הדורות. היא אינה תלויה במעשים או בהתנהגות מסוימת, והיא דומה לזהות משפחתית, הקודמת לכל שאלות הבחירה האחרות. זהות זו מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותי – אין מדובר רק באידיאולוגיה המולבשת על העצמיות האותנטית שלי, אלא גם בתחושה קיומית עמוקה שחלק בלתי נפרד משורשי נשמתי נעוצים ביהדותי. אינני אדם שבחר או נקלע למצב בו הוא יהודי, אלא אני אדם יהודי, ואין בידי להבחין בין שני המרכיבים.

            המסלול השני הוא מסלול התוכן. קשה מאוד להכניס את היהדות לתוך מסגרת תוכנית, ולנסות לנסח אותה בגבולות מילוליים. ההיקפים העצומים של היצירה היהודית, המחשבה, אוצרות התרבות והאומנות, פרשנות כתבי הקודש וכדומה, אינה מניחה להגביל את גבולה של היהדות, בוודאי שלא במסגרת מצומצמת זו. אף על פי כן, דומה שניתן לדבר על שלוש קומות של זהות יהודית.

            ראשונה בהן היא השותפות במשפחת האדם. כולנו נבראנו מאדם הראשון, ולכולנו זהות אנושית. אין הדברים עומדים בסתירה לדברים שכתבתי לעיל, בדבר אי יכולתי להפריד בין מרכיבי הזהות. טענת אי יכולת ההפרדה אינה טוענת כי אין מרכיבים אוניברסליים בדמותי היהודית, אלא שאין ביכולתי להפריד בין המרכיבים השונים. בלשונם של חז"ל קומה זו מכונה "דרך ארץ שקדמה לתורה", לאמור: עוד קודם לקבלת תורה המיוחדת לזהות היהודית, התקיימה דרך ארץ בסיסית. במינוח זה כלולים; טבעיות החיים הפשוטים, וכוחות היצירה מוסרית והתרבותית האנושית: העולם המוסרי האנושי והטבעי, הרגישות לעוול והחתירה לצדק ולחסד ; התפרנסות עצמית בדרכי ההתפרנסות של העולם; רומנטיקה ואסתטיקה וכדומה. היהודי שבי מבקש לחבור אל כל הטוב והיפה בעולם האנושי, ואל ההתקדמות המוסרית של העולם כולו.

            קומה שנייה היא השאיפה המתמדת לקיים את מצוות ריבונו של עולם. התורה אינה מהווה לגבי עול חיצוני, שאני נכנע לו מפחד אחרית הימים ועונש הצפוי לעוברי עבירה בעולם הבא. להפך- תורה זו היא חלק מזהותי העצמית, המלמדת את הדרך בה יש לתקן עולם. היא מורכבת משני מרכיבים: ראשון בהם הוא המצוות הבאות להסדיר את היחס שבין אדם לחברו. היא עוסקת בדיני שומרים ובדיני ריבית, באיסור לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תיתן מכשול. בדיני נזיקין ובסדרי הדין; במצוות צדקה ובחובות להניח לקט שכחה ופאה. השני בהם הם המצוות הבאות לבטא את הקשר עם ריבונו של עולם, ואת הווייתה של הקדושה במציאות, שהיא הנשמה היהודית שלה. מצוות אלה מעצבות את הביטוי לזהות היהודית.

            קומה שלישית ביהדותי היא הציפייה לעתיד. אני מצפה לביאת המשיח כחלק מזהותי היהודית. ברם, ביאת המשיח אינה מהווה איום לגבי ציפייה לדבר מה ערטילאי וניסי, שיסיר את האחריות מחיינו, ויטיל אותה על כתפיו של מישהו אחר. ציפייה זו כוללת בתוכה אמונה עזה בעתיד המזהיר של אומה ישראלית חיה ותוססת, מלאה בכל תחומי החיים, מתיישבת על אדמתה ומביאה לידי ביטוי את זהותה, ומעל כולה מתנוסס קשר ייחודי של השראת שכינה אלוקית במציאות. אמונה עתידית זו היא חלק בלתי נפרד מזהותי היהודית. ההכרה כי העולם הולך ומתפתח כל העת, שהיא בסיסה של האבולוציה הקוסמית, מהווה לגבי גם אמונה עמוקה בתחום התפתחות העולם לכיוון השלם והמעולה. בשל כך, אין אמונתי זו מביאה לשיתוק ולציפייה פסיבית לבואו של המשיח. להפך- דווקא בשל האמונה כי מדובר בדבר מה שאנחנו אחראים עליו, ועלינו מוטל להביא את העולם לכיוונו, אני רואה את זהותי היהודית כזהות הנוטלת אחריות ומופעלת באופן אקטיבי לקירוב העולם לאותו יעד שהוא אמור להגיע אליו.

            מדינה יהודית לדידי אף היא מורכבת משני המסלולים דלעיל: ראשון בהם היא עובדה כי מדובר במדינתם של היהודים. במדינה זו מתכנסים יהודי העולם, מקימים להם שלטון עצמי המבוסס עליהם עצמם, כפי שכתבה התורה "מקרב אחיך", ומביאים אל תוכה את כל היצירה המעשית והרוחנית היהודית. חשיבות רבה אני מייחס למדינה זו, בשל העובדה שהיא משיבה אתה עם היהודי אל ההיסטוריה ומאפשרת לו לממש בפועל את זהותו, את אמונתו ואת עצמיות.

במקביל, במדינה היהודית יש את אותן שלוש קומות שבזהות היהודית הפרטית. בראש ובראשונה היא מדינה ככל הגויים. היא מפותחת ועצמאית, בעלת יכולת טכנולוגית וכלכלית, בעלת חיי תרבות ואומנות, מנהל תקין וסדרי שלטון, רפואה מפותחת ותעשייה משגשגת. היא מעניקה ביטחון לתושביה ומקום בו יוכלו להגשים את שאיפותיהם. אמונתי העמוקה דוחה פרשנות אחרת של היהדות- כאילו מדינה יהודית משמעה מדינה היושבת ועוסקת בתורה כל היום כולו, וכלכלתה וקיומה יבואו מאומות העולם, שיבקשו לזכות בזכות של החזקת האומה הישראלית.

לא זו בלבד שמדובר על דבר מה שאינו ריאלי, עוד הוא מנוגד למהותה של היהדות.

            שניה בהם היא החתירה המתמדת של המדינה לממש את נשמתה הפנימית הרשומה בתורה, לאמור: במדינה זו ישנה שאיפה מתמדת לצדק ולמוסר, למשפט המתוקן בין אדם לחברו ולחסד שבין איש לרעהו. אני נזהר שלא להשתמש במילים "מדינת הלכה", לא רק בשל הקונוטציה השלילית של מילים אלו, והאסוציאציות האירניות והפקיסטניות שמילים אלו מעלות, כי אם בשל רצוני להדגיש שאין אני רואה בהלכה את חזות הכל- דברי הנביאים על צדק חברתי ורגישויות לזעקת הדל והמסכן מהווים בעיני חלק בלתי נפרד מהמדינה היהודית האידיאלית. מטרידה אותי מאוד העובדה כי בכל ההצעות של אמנה חדשה בתחומי דת ומדינה, יהדותה של מדינת ישראל מתבטאת רק בשבת וכשרות, נישואין וגירושין, ואילו עשיית הטוב והישר והצדק החברתי אינם חלק אינטגרלי מהצעות בתחום הדת והמדינה. אני מצפה ליום בו חלק בלתי נפרד מההצעה ליהדותה של מדינת ישראל תכלול בתוכה גם את הפן העיקרי הזה בתורה, שהנביאים נתנו לו משקל כה רב. מעבר לכך, מדינה יהודית בעיני היא מדינה חיה המממשת גם את המצוות שבין אדם למקום. חלקן מצוות לאומיות, כמו ניהול יחסי חוץ לאור עקרונות מוסריים ( איסור יצוא נשק לדוגמא), וחלקן נוגעות לעיצוב חיי החברה: שבת ומועדים באווירה ציבורית כללית של קודש, מדינה החיה בצניעות- הן צניעות ממשלתית והן צניעות מינית וכו'.

הקומה השלישית של מדינה זו היא מדינה הזוכה להשראת שכינה. כיוון שעניין זה רחוק עדיין, אסתפק בהזכרתו בלבד.

            עשיית שלום בינינו מחייבת שינוי תפיסתי. בראש ובראשונה קיימת החובה להכיר בכך כי הדבר חשוב מאין כמותו, וכי שי לנסח חיים לאור מטרה זו בבהירות גדולה. "שלום בינינו" היא גם חובה קיומית, שכן בלעדיו לא נוכל להתקיים ואנו צפויים להתפרקות מוחלטת, וגם חובה אידיאולוגית עמוקה, בשל החשיבות המרובה של הזהות היהודית המשותפת של מדינת ישראל.

            עוד קודם לעשיית השלום בינינו, יש צורך בשינוי מהותי אצל כל אחד מהצדדים. הצד ה"דתי" חייב להניח בצד את אמונתו כי העובדה שהוא סבור שהוא העגלה המלאה מניחה לו לבוא בשם עגלה זו ולתבוע עליונות תפישתו על האחרת. שינוי זה מחייב לבוא משני כיוונים: ראשית- אומנם החיים הדתיים הם עגלה מלאה כל טוב, אך אין העגלה העומדת מנגד ריקה. הוא חייב להכיר בכך כי קיימות אמיתות של ממש בעולם החילוני, שחסרות מאוד בעולמו שלו ואין הוא יכול לטעון לעליונות מוחלטת כשהוא עצמו חסר אותן. אנו חייבים חוב של ממש לעולם החילוני – למן ייסודה של התנועה הציונית, שהצילה את עם ישראל מהתפוררות, ועד לערכים טבעיים רבים שהחדירה לעולמנו. הכיוון השני נובע מעצם ההכרה כי דברים שנראים מכאן נראים משם אחרת, לאמור: אמונתו העזה של הצד הדתי באופן פנימי כי כל המת מצויה אצלו, ואף אם הוא סבור כי רק הוא העגלה המלאה, אינה מחייבת את העומד מולו. אף לעומד מנגד אמיתות משלו ואף אם אלה אינם חשובים בעיני הצד הדתי אין הוא יכול להתעלם מכך. דוגמא לדבר: חשובה השוויוניות והליברליות לא פחות מאשר חשובה לצד הדתי חובת שמירת קדושת המשפחה שהיא יסוד עם ישראל; ביסוס הקשר בין אזרחיה אומה על בסיס חברתי חשובים לצד שכנגד לא פחות מאשר לצד הדתי חשוב הגיור כהלכה.

            מאידך גיסא, חייב הצד ה"חילוני" אף הוא לעבור שינוי של ממש. שינוי זה אף הוא מחייב הפסקת תחושת הנאורות והקדמה, העליונות והשחצנות. שינוי שני הוא בתפישה כאילו אין לה למדינה אלא לשחרר את רשות הרבים מהשפעה כלשהי. לדעתי, המחלוקת הגדולה על עיצובה של מדינת ישראל מתחילה עוד לפני הויכוח על "דת ומדינה", בשאלה האם יש מקום בכלל כי מדינה תעצב גם את רשות הרבים שלה, או שכל תפקידה הוא בשחרור רשות הרבים לכל אחד לעשות כרצונו, ובלבד שלא יפריע לאחרים. ללא גיבושה של תפישה לאומית אין יכולת לגשר על פני שתי הקבוצות.

            רק לאחר מכן ניתן לעשות "שלום בינינו". את זה ניתן להשיג בדיון נוקב ומתמיד, בליבון הסוגיה של הזהות היהודית, בהשתחררות הצד החילוני מעמדת המתנגד למפלגות הדתיות, ובכך פותר את עצמו מלדון באומץ וביושר על דרכי הביטוי של זהותה היהודית של המדינה, ובהשתחררות הצד הדתי באי הכרה בולטת בקיומה של יהדות חילונית. אין דרך אחרת מלבד ליבון מתמיד ומשותף, הנובע מרצון עמוק להגיע לשלום.

            כפתיחה לדיון זה ניתן לחצות קווים בתחומים שאינם שנויים במחלוקת לאמור: שיתוף פעולה בעשיית צדקה וחסד, בשרות הצבאי ובחקיקה החברתית יכולים להיות "צעדים בוני אמון" יעילים. יש לזכור כי נדרשת עשיית שלום לא רק בין דתיים לחילונים, כי אם גם בין עשירים לעניים, ובין ימין לשמאל. ככל שתרבינה חמיות הקווים, והדינמיות המחשבתית והאמוציונאלית תגבר, כן יגבר הסיכוי לעשות שלום בינינו.

            אהבת ישראל לגבי היא יסוד מהותי בעולמי. הדבר נובע מדברים שנכתבו לעיל. ראשית, מדובר בבני משפחה קרובים. ואת אלה אני אוהב מכוח מה שהם. אהבתי זו אינה מותנית במעשיהם, ויש לי זיקה בסיסית עמוקה לכל אחד מבני עם ישראל. אני רוצה בטובתו של כל אחד  מישראל וחפץ באושרו ובשלומו.

מעבר לכך, אני שותף עם רוב עם ישראל גם באידיאלים הגולים של האומה. חלק מהם אמנם נתון במחלוקת, אך גם מהבחינה התוכנית רב המשותף על המפריד. לאהבת ישראל שבי יש גם רבדים עמוקים מאלה. אהבת ישראל חוברת לאהבת ד' ולאהבת האדם, והיא מהווה אהבה עמוקה לכל הטוב והיקר בעולם. יש צורך בבירור עמוק של טוב ויקר זה, אך עצם קיומו הוא חלק בלתי נפרד מאישיותי.

אהבת ישראל זו אינה מטשטשת את יחודו של כל אדם בעיניי. למעלה מזאת, היא לא גורמת לי לומר לעומד מולי כי למעשה אין משמעות אמיתית למה שהוא אומר, ואני אוהב אותו מכוחה של אהבת ישראל. אני רואה בפרשנות זו של אהבת ישראל סוג של פטרונות והתנשאות ואפילו עלבון- כאילו אומר אדם לשני כי אישיותו ואמונותיו אינם מעניינים אותי, כיוון שהעיקר היא העובדה שהוא בן לעם ישראל. 

 

2. לחיות עם הזמן. פרשת מקץ:

פרשת השבוע מספרת על פגישת יוסף עם אחיו. כשהם באים למצרים בפעם השנייה ומביאים איתם את בנימין, מתרגש יוסף למראהו: "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות, ויבוא החדרה ויבך"...

כדי להסביר את סיבת התרגשותו של יוסף, מביא רש"י מדרש, שמתאר את השיחה שהתנהלה בין יוסף לבנימין: "שאלו, יש לך אח מאם? אמר לו, אח היה לי ואיני יודע היכן הוא. יש לך בנים? אמר לו, עשרה. ומה שמם? אמר לו בלע ובכר וגו'. אמר לו מה טיבם של השמות הללו? אמר לו, כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו – בלע, שנבלע בין האומות, בכר, שהיה בכור לאמי... מיד נכמרו רחמיו".

ידוע שרש"י אינו מצטט מדרשים אלא אם כן הם נחוצים להסברת פשוטו של מקרא. מדוע אפוא נזקק להביא מדרש ארוך כדי להסביר את התרגשותו של יוסף? הלוא גם ללא המדרש אפשר להבין בנקל את ההתרגשות: יוסף פוגש את אחיו היחיד מאמו, היחיד שלא השתתף במכירתו, אחרי 22 שנות ניתוק! פגישה כזאת גורמת מטבעה לפרץ רגשות ומהווה סיבה מספקת לבכי.

נראה שרש"י הוצרך להזדקק לפירוש המדרש עקב הקשיחות שנהג יוסף בכל מהלך הדברים. עוד קודם לכן ראה יוסף את בנימין, ואף-על-פי-כן לא בכה ולא הראה סימנים חיצוניים של התרגשות. מתי הוא מבקש לבכות? רק אחרי שמתפתחים בינם חילופי דברים. עלינו לומר, שנאמרו שם דברים שהתורה עצמה אינה מפרטת, ולכן נזקק רש"י למדרש.

כמשנה למלך, שבלעדיו "לא ירים איש את ידו", הורגל יוסף להתנהגות תקיפה ונטולת רגשנות. במיוחד נזהר מהבעת רגשות לפני אחיו, אשר כלפיהם גילה בכוונה תחילה נוקשות יתירה. לכן ראיית בנימין אחיו, אף שריגשה אותו, לא היה די בה עצמה כדי לגרום לרגשותיו לפרוץ החוצה ולבכות.

התרגשותו של יוסף נגרמה דווקא משיחתו עם בנימין. חילופי דברים אלה גילו לו, שבנימין אחיו לא חדל כל השנים מלהגות בו ובצרותיו, עד שביטא את צערו וגעגועיו בשמות כל עשרת ילדיו, גילוי זה עורר ביוסף רגש אחווה כה עמוק, עד שתקיפותו נשברה ו"נכמרו רחמיו".

בתורת החסידות מוסבר, כי יוסף מסמל את עם-ישראל (כנאמר "נוהג כצאן יוסף"), ובנימין ("בן אוני", לשון צרה) רומז לנשמה, שירדה למקום צר, לגוף הגשמי. היא היתה בדרגת "אחי", קשורה ודבוקה בקב"ה, והנה "צרות מצאוה", והיא "נבלעה" בתוך הגוף וסובלת סבל גדול.

אבל כאשר מעוררים רחמים על הנשמה, כפי שיוסף התעורר ברחמים על בנימין, מוציאים אותה ממצרי והגבלות הגוף וגורמים לכך שאורה יאיר בגוף הגשמי ובכל המעשים בעולם הזה החומרי.

(על-פי שיחה של הרבי מליובאוויטש)

 

3. רשות הרבים. אתם כותבים:

המדור עומד לרשות הקוראים. אתם מוזמנים לכתוב אלינו.

לפניכם חיבור נוסף מתוך תחרות החיבורים לנוער של "שלום בינינו:

הדבר האמיתי/שרי יחיאל, אשקלון

שנת הלימודים החלה, חברותי ואני נכנסנו לכתה, הוצאנו סידורים וחיכינו למורה שתבוא. הדלת נפתחה, המורה נכנסה מלווה בילדה צנומה כהת עור. המורה הציגה את עצמה ולאחר מכן הציגה את טלי, עולה חדשה מאתיופיה. המקום לידי היה פנוי, הצבעתי והצעתי שהיא תשב לידי. היא הביטה עלי במבוכה וחייכה. החזרתי לה חיוך מבויש.

המורה ביקשה להוציא כלי כתיבה ומחברת חשבון והתחילה ללמד. בעוד המורה פותרת תרגילים על הלוח, כתבתי פתק לטלי ובו שאלתי אם היא רוצה לשחק אתנו בהפסקה. היא הסתכלה עלי והנהנה לאות הסכמה. העתקנו מהלוח את התרגילים ופתרנו אותם.

הפעמון צלצל, שעת הארוחה הגיעה, הוצאנו את האוכל והלכנו ליטול ידיים. הפעמון צלצל שוב, הפעם כדי להודיע לנו לצאת להפסקה. טלי אחזה בידי ללא מילים, כאילו אמרה "אל תעזבי אותי לבדי". חיזקתי את ידה ויצאנו לחצר ביה"ס. ביקשתי מחברותי לצרף את טלי למשחק בחבל והן לא התנגדו. הסברתי לה איך משחקים. טלי התקשתה לקפוץ בשל צליעה קלה ברגלה והיא נפסלה מהר. סבלנותם של חברותי פקעה במהרה בשל איטיותה של טלי והן ביקשו שתצא מהמשחק. טלי נעצבה וזזה הצידה. משכשלו ניסיונותיי לשכנע את חברותי לתת לטלי הזדמנות נוספת לשחק, פרשתי מרצוני מהמשחק. אחזתי בידה של טלי ויחד רצנו לכיתה, הוצאתי חפיסת קלפים ונהננו לשחק יחד.

יום הלימודים הראשון תם. היום בו התחברנו טלי ואני, וגילינו שיש לנו תחביבים משותפים- שתינו אוהבות אומנות, לרקוד, לשיר וללמוד, ישנן תוכניות טלוויזיה שאהובות על שתינו, ואפילו גילינו שאנחנו אוהבות לשמוע את אותה מוזיקה ומעריצות את אותם הכוכבים והשחקנים.

בהפסקות שיחקנו יחד, חברות נוספות הצטרפו אלינו. במשך הזמן התחבבה טלי על כולם, לימדנו אותה לקפוץ בחבל, בגומי ולשחק מחניים. טלי השתלבה יפה בחברה וזקפה זאת לזכותי, ואני אמרתי שזה גם בזכות עצמה. לעיתים קרובות יצאנו לטייל בחיק הטבע, לעשות פיקניק עם חברים וחברות נוספים ולפעמים רק שתינו לבד. מדי פעם בילינו בקניונים, במדרחוב ואף יצאנו יחד לקולנוע.

הזמנתי את טלי לביתי לארוחות שבת וחג. טלי הזמינה אותי אליה למסיבת אירוסין של אחותה. אצל טלי אכלתי אינג'רה, מאכל אתיופי מסורתי טעים במיוחד.

טלי אהבה לשחק בשערי הארוך ונהגה לקלוע לי צמות רבות ולקשטן בחרוזים צבעוניים, ואני נהגתי לסרק את שערה, לרככו בשמן תינוקות ולאוספו בקליפס.

בפורים- השאלתי לה תחפושת של מרוקאית (אמי מרוקאית) ואמי איפרה אותה וענדה לה תכשיטים מרוקאים. טלי השאילה לי תחפושת של אתיופית עם תינוק על גבה, קלעה לי צמות ארוכות ודקות, קישטה אותי ואיפרה אותי. יחד הצטלמנו תמונות למזכרת.

ביום הולדתי הזמנתי את חברותי לחגוג בביתי. זו הייתה מסיבת פיג'מות- שכללה ריקודים, כיבוד, צחוקים ומשחקים. המסיבה הייתה נהדרת. הגיעה שעת פתיחת המתנות, שכולן היו מקסימות אך המיוחדת ביותר היתה של טלי, שאותה הכינה בעצמה. זוהי כרית בצורת לב בצבע אדום ועליה רקומות בזהב המילים "מלבי ללבך- כיף להיות חברתך". התרגשתי כל כך שחיבקתי את טלי והודיתי לה כשדמעות אושר זולגות מעיני. המסיבה הסתיימה- טלי וחברותי סייעו לי לארגן ולנקות את הבית. יחד הכנו לנו מקומות לישון. צחקנו, התבדחנו ונרדמנו מאוחר מאוד.

למחרת בבוקר הגענו באיחור לביה"ס. כשהמורה שאלה לפשר האיחור ענו חברותי שהן היו במסיבה שלי. המורה הבינה שכולן מאחרות בגללי והחליטה להעניש אותי. אני שתקתי. פתאום קמה טלי ואמרה למורה שהיא זו ששכנעה את כולן לישון מאוחר. כל חברותי האחרות שתקו ולא ניסו להגן עלי. המורה רצתה להעניש את טלי אך התפרצתי לתוך דבריה ואמרתי שאין זה הוגן שהיא תיענש בגלל שזו המסיבה שלי, ובגללי חברותי אחרו. טלי אמרה שוב שהיא אשמה ואני אמרתי שאני אשמה. המורה קטעה אותנו ואמרה שאינה מענישה אף לא אחת מאתנו מכיוון שכל אחת מאיתנו רוצה להגן על חברתה ובשל הכנות שלנו.

באחד הימים, כשהלכנו לקורס שחיה מטעם ביה"ס ולבשנו במלתחה בגדי ים, ראיתי על גבה ורגליה של טלי סימנים כחולים. נבהלתי מאוד ושאלתי אותה לפשר הסימנים. טלי ענתה בגמגום: "אה... זה...סתם נפלתי באמבטיה בביתי, זה שום דבר". הנחתי לה ולא שבתי לדבר על זה עד לשיעור השחייה הבא, שהיה באותו שבוע שבו התלבשנו יחד. ראיתי שהסימנים גדולים יותר ואף היו שריטות טריות ואדומות. הפעם חיבקתי את טלי ושאלתי שוב לפשר הסימנים שעל גופה. טלי היססה לרגע, אך מייד נפתחה וסיפרה לי שיש לה אבא חורג, שנוהג לשתות משקאות חריפים ולהכות אותה ואת אמה עד זוב דם. טלי פלטה חרישית, כשדמעות זולגות מעיניה "אין מה לעשות.." קירבתי את טלי אלי ואמרתי: "ועוד איך יש מה לעשות". ביקשתי ממנה שנספר ליועצת ביה"ס על ההתעללות הזאת. טלי נרתעה תחילה אך הצלחתי לשכנע אותה, שזה הדבר הטוב ביותר שצריך לעשות- ומיד, כדי להפסיק את הסבל שלה.

טלי הסכימה, ויחד ניגשנו ליועצת. לאחר ששמעה את סיפור ההתעללות הבטיחה שתטפל בעניין במהרה. אביה של טלי הוזמן לביה"ס, ולאחר שיחה עם היועצת הביע נכונות לפנות לטיפול מקצועי בבעיותיו. בשבועות שלאחר מכן הרגשתי שמצב רוחה של טלי השתפר לטובה, היא יותר מחייכת, יותר פעילה בכיתה ובעלת בטחון עצמי. חשתי גאווה שעזרתי לחברה בעת צרה, תוך אמונה שלא חשוב המוצא או צבע העור כדי להתחבר ולהיות חברים. מה שחשוב באמת זהו הרצון לתת מעצמך ולאהוב את מה שאתה עושה. לעשות ולתת מבלי לצפות לתמורה, אלא ליהנות מהעשייה ומהנתינה.

 

4. ניצוצות. אמרות השבוע:

מי שלא מרגיש בצערו של חברו, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

(רבי מיכל מזלוטשוב)

 

אינני מסכים לאף מלה מדבריך, אך מוכן אני לשפוך את טיפת דמי האחרונה על זכותך לומר זאת.

(פ. מ. וולטייר)

 

5. אינו מוכן. סיפור:

מעשה ברבי אהרן מקרלין, שזלזל בו אדם אחד, הדיוט וגס רוח.

-                     רבנו אמרו לו תלמידיו בדין, שיקבל ריקא זה עונשו.

-                      לאו השיב רבי אהרן אין רצוני, שאדם מישראל ייענש בעבורי.

-                      רבנו תמהו הסובבים הרי נאמר: "כל תלמיד חכם, שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם".

-                      ואני השיב רבי אהרן אין רצוני להיות תלמיד חכם נחש.

 

המעונינים בחומר אודות מהות חג החנוכה ודיניו, מוזמנים לבקר במדור "חגים" באתר הבית שלנו.

חג חנוכה שמח

 

נשמח לקבל את מכתביכם:

mailto:editor@shalombeinenu.org

 

מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".

 

חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  

או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02

או בפקס: 0740-649 02.

 

אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:

http://www.shalombeinenu.org

 

ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.

"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.

עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"