עם 1

הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                       

ב"ה, גיליון 42, ב' אדר ב' תשס"ג, 6 במרץ ‏2003

שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף

 

 

השבוע:

1.  בינינו- משולחן המערכת

2.  לחיות עם הזמן- פרשת פקודי

3.  רשות הרבים- אתם כותבים

4.  ניצוצות- אמרות השבוע

5.  רק כוסית אחת- סיפור

 

 

בינינו. משולחן המערכת:

 

אהבת ישראל היא צדק חברתי / פרופסור אליעזר שבייד- מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, ובמכון ואן ליר.

נולדתי בבית יהודי בירושלים ואני רואה את עצמי שייך לעם היהודי, הכרתית ותרבותית, ואין דבר מערכיו הבסיסיים שזר לי. אני קשור, מתעניין, חוקר, הוגה בכל הנושאים הקשורים להיסטוריה של העם הזה, גורלו, מקומו, דתו ותרבותו.

כל ההיבטים הללו שייכים לי, אני מחנך לאורם את ילדי ואני מרחיב אותם גם למימד האישי וגם למימד האוניברסלי. כתבתי על כך ואני מפנים ומטמיע את הדברים בשגרת חיי.

הנה, למשל, החגים. אני בהחלט לא רואה בהם רק את הצד הארצי- חקלאי, את תופעות הטבע, אלא את ההיבט ההיסטורי לאומי. ואת המתח שבין כל ההיבטים- תופעה מורכבת מאוד שאינה פשוטה כלל ועיקר.

כאשר אני בוחן את היהודי מול עולם של מודרנה אני לא מוצא תהייה של זהות יהודית, אלא שאלה של האדם מול הזהות הקיומית כולה, מציאות ערכית ומשמעותית שמנסרת בעולמו של כל אדם רגיש וחושב, שבוחן מה קורה סביבו. מי שמנסה לומר שהיהודי מול המודרנה איננו יכול לכפוף את הדברים והוא נראה מיושן, אנכרוניסטי- איננו יודע מה הוא סח. זוהי גישה חסרת שחר מפני שהיהדות היא רלוונטית, והיא נזקקת לשאלות ולהכרעות הראשוניות והמקדמיות בעולמנו. לא התרבות צריכה להיות רלבנטית לבן אדם, אלא האדם צריך להיות רלבנטי לתרבות.

משום כך- הנחה פוסט מודרניסטית היא מטופשת, רדודה ומוטעית אם היא מובילה לכך שיש צורך להקדיש את הרצון והמוטיבציה לאינדיבידאום בלבד. 

יש בחירה, יש משמעות וערכיות תוך מחויבות לאומית-אנושית והיא שמאירה את הדרך. מי שמתנער ממנה ודואג לאני ולמאוויי הפרט בלבד לא יהיה רלבנטי לשום דבר.

"מדינה יהודית" - היא מדינת ישראל,  שאני רואה בה מדינת לאום, במובן מובהק ומודגש. לעם היהודי הזכות הדמוקרטית לביטוי והגדרה עצמית. מה שמיוחד בה היא שלא כל העם חי בתוכה, אבל היא ממשיכה להיות אחראית גם למרכיבים מן העם שאינם אזרחיה ולכך יש מימד היסטורי מיוחד:

יש כאן גילוי אחריות היסטורית והמשכיות מחייבת לרצף קיום העם היהודי, הנה למשל מכון "יד ושם"- שמעניק זכות לכל קורבנות השואה במדינת ישראל ומחוצה לה, תוך שמירת המחויבות ההיסטורית לרצף הדורות  של העם שהמדינה צריכה לייצג.

מי שטוען שהמדינה צריכה להיות של "כל אזרחיה" מציג טענה שטחית מאוד. הוא שואב את טיעוניו מן האומה האמריקאית, אבל שם יש ללאום האמריקאי בעיית זהות חמורה, הרבה יותר חמורה מזו של מדינת ישראל. שנים רבות שלט בה רוב פרוטסטנטי, לבן, "וואספי", שעיצב שפה, ספרות, דת ותשתית תרבותית ועדיין מחזיק בעמדות השלטון כעילית מעמדית בעלת עושר רב. אבל השלטון הזה לא יכול להתקיים במדינה שהיא ארץ של אינדיבידואלים, של לאומים בעלי תרבויות שונות ולכן אי אפשר לדבר שם על רצף היסטורי-תרבותי שיכול להציג "אני קיבוצי" או "אנחנו קיבוצי-לאומי". הבעייתיות הזו דווקא אינה מנת חלקה של המדינה היהודית הדמוקרטית, שמעניקה זכויות לכל אזרחיה, גם הערבים, גם לכל מי שנכנס לשורת אזרחיה כדין.

את שאלת "שלום בינינו" כדאי לבחון על הרצף של מדינת ישראל כשקו פרשת המים במקרה הזה הוא מלחמת ששת הימים ב- 1967.

המתחים שאפיינו את רקמותיה של החברה הישראלית בשנות החמישים והשישים לא לימדו על הסכמה, אבל לימדו שאפשר לנהל ויכוח מבלי לפרק את המסגרת ומבלי להגיע למסגרת תרבות.

האחריות המשותפת הנחתה את הוויכוח והפולמוס. בזמן מלחמת ששת הימים היתה תחושה חריפה ששואה שנייה עלולה להתרחש כאשר מדינות ערב סגרו על מדינת ישראל. נוכח הסכנה הקיומית הזו התעלה אינטרס האחדות והסולידריות וגבר על כל אינטרס אחר. אחרי המלחמה, התברר שאין סכנה כזו; ברית המועצות שהיתה הגורם הבין לאומי העוין ביותר והמסוכן ביותר למדינת ישראל, התפוררה והתכרסמה וממילא ירדה האופציה ההרסנית למדינה, או אז התעוררו הקבוצות האידיאולוגיות השונות בתוך המדינה והרשו לעצמן ללכת אחרי נטיות ליבן וליצור פערים על כל סוגי הרקע ממנו באו.

מזרח-מערב, דתיים-חילוניים, עלייה מול ישוב ותיק. הנה, למשל, הציונות הדתית- הקבוצה הזו גילתה לפתע שיש לה הזדמנות לתפוס מקום במרכז הבמה ולהשפיע מאינטרס הזהות שלה על החברה הישראלית. כך גם קבוצות אחרות וכך היה נהוג שהפער מעמיק ואינו בר גישור.

כל האידיאולוגיות הללו הרחיקו והקצינו, ושכחו כי שלום בינינו במדינת ישראל אפשר לעשות רק אם תיפתר שאלה אחת שמתנשאת מעבר לשאלות האחרות:

          הצדק החברתי - אחרי מלחמת ששת הימים נעשה אומנם ניסיון ומאמץ לצמצם פערים במערכות החינוך, אינטגרציה וגיבוש סולידריות. בצה"ל למשל שוגרו מסרים חזקים בכיוון זה, אבל כל זה לא היה מספיק. מה שהניע את המערכות היתה כלכלת השוק שקבעה את דפוסי הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות ועודדה תחרותיות בין כל הקבוצות והתגבשה כפרמטר החזק ביותר בחיינו.

כלכלת השוק הניעה את כל מוקדי החיכוך הקשורים לצדק החברתי. מוקדי משבר כמו חילוניים-חרדים הם כבר לא אמיתיים. הקטליזטור שמזין אותם הוא אנאכרוניזם מתודלק. המושגים הללו "חילוני" ו"דתי" בעצם איבדו את תוכנם. מה עושה יהודי לחילוני?

לכאורה מנוהלת המדינה על ידי רוב חילוני ומיעוט דתי, אבל האם זה נכון? אם נבחן סטטיסטית את ההרכב החברתי אז אולי 10% הם חילונים בהכרה, 20% הם דתיים אורתודוכסיים ושאר ה-70% הם מסורתיים מגוונים שונים.

אז איפה הרוב החילוני? החילוניות שוב איננה אידיאולוגיה, אלא מציאות ממוסדת (מפלגתית בעיקר). אם נבחן את הדפוסים הארגוניים-כלכליים-מנהליים של המדינה אז בעצם כולנו חילונים וכולנו מתמודדים עם שאלת המוסר שהמציאות האדמיניסטרטיבית הזו יוצרת. בהקשר זה של הוויה חילונית-סקולארית יש יותר פתרונות מאשר בעיות, והיא גם מקשה על פתרון בשל התיוג, הסטיגמה שמטילה על כל קבוצה. תוחמים אותה בקופסה, וקשה אחר כך לבחון דברים אחרת. ככל שנקדים לעצור את הסטיגמטיות הזו כן ייטב.

"אהבת ישראל" מבוססת על רעיון תפיסת הברית, דהיינו קשר הזהות והערבות לאנשים שהם בני בריתך. תפיסת הברית איננה מתבססת רק על הרקע התורני. ברית בין ישראל לישראל אינה נופלת מהברית בין ישראל לאלוהיו. כדי לחדש את הברית הזו יש לחזור אל הדגם הקהילתי שמיסד את הקונסנזוס ואת הערבות שיש בין בני הברית. את הדגם הזה נחזק ונמנע את איבודו, אם נשכיל לחזק גם את האלמנט המנהיגותי של המדינה. היום המנהיגות נתפסת כמי שהידרדרה לשלב של שחיתות. מערכותיה הפוליטיות מושחתות ונעדרות בסיס מוסרי ואתי יסודי. היא איננה מתמודדת ביושר ובכשרון עם הבעיות שהיא אחראית לפתרונן. לכל הגורמים המפלגתיים והפוליטיים הללו אינטרסים אישיים צרים והם שמנחים את העושים ולכן כל המערכת הזו משדרת אי אמון, בלבול ותחושת ייאוש שעם מנהיגות כזו אי אפשר להתקדם לשום מקום. אלה לא יכולים לחדש את הדגש הקהילתי, לעומת החידלון הזה יש באחרונה מקום לאופטימיות, כי פוטנציאל הכוחות היצירתיים והמוכשרים מתחיל להתעורר. קבוצות העילית הללו מרגישות צורך לצמוח מלמטה ולגבש תהליכים שיגבשו את המנהיגות המושחתת, לתקן את הדברים ולהוליכם למקום המתון. כך גם יתוקן ויחוזק המודל של העדה והקהילה התומכת, העושה צדק עם הנזקק ומביאה ל"אהבת ישראל", שהמוטו שלה הוא צדק סוציאלי ושוויון חברתי.

 

 

2. לחיות עם הזמן. פרשת פקודי:

לאחר שהתורה פירטה בפרשיות תרומה ותצוה את ציווי ה' על עשיית המשכן וכליו, היא מספרת בפרשיות ויקהל ןפקודי כיצד בוצעו הדברים בפועל. בפרשתנו  מתואר מהלך חנוכת המשכן על-ידי משה רבנו ביום השמיני למילואים. ביום זה הקים משה בעצמו את המשכן ועשה את כל העבודות שנעשו בו – ואחר כך החלו אהרון ובניו לעבוד במשכן.

כשאנו מתבוננים בסדר פעולותיו של משה אנו מוצאים, שבתחילה הכניס את כלי המשכן למקומם ועשה את העבודות שבכל כלי – "ויתן את השולחן...וערוך עליו ערך לחם...וישם את המנורה”, ורק אחר-כך הקים את החצר סביב למשכן ולמזבח.

מקובל בעולם שתחילה בונים בית בשלמות, ורק אז מכניסים לתוכו את הרהיטים והכלים ומתחילים בפעולות שנעשות בבית. כך היה הסדר במסעות בני-ישראל במדבר – תחילה הקימו בני משפחות גרשון ומררי את כל המשכן, ורק אז הכניסו בני קהת את כליו. מדוע אפוא שינה משה את הסדר והחל בעבודת המשכן עוד טרם סיים את הקמתו המלאה?

התשובה היא, שהיום השמיני למילואים לא היה יום רגיל, אלא יום שבו חנך משה את המשכן. לכן הודגש בו יסוד גדול בעבודת ה' – עבודה שלא על-פי הסדר המקובל, אלא למעלה מסדר ומתהליכים מדורגים.

עבודת ה' מתחלקת באופן כללי לשני סוגים: ישנה העבודה הרגילה, המסודרת והמדורגת: הולכים מן הכלל אל הפרט, צעד אחר צעד, נדבך אחר נדבך, וכך עולים אט-אט במעלות הקודש. אולם עבודה כזאת היא מוגבלת מטבעה, ולעיתים יש צורך דווקא בעבודה בלתי מסודרת, כפי שהגמרא אומרת – חטוף ואכול חטוף ושתה.

יש זמנים בחיי האדם וגם בחיי האומה שבהם אי-אפשר לפעול בדרך הדרגתית ומסודרת, בזמנים כאלה אי-אפשר לפעול בדרך הדרגתית ומסודרת, אלא יש לחטוף מכל הבא ליד. תקופה כזאת היא, כמבואר בתורת החסידות, גם התקופה שלנו, ימי "עקבתא דמשיחא", שעבודת ה' באה מתוך מסירות-נפש ולאו-דווקא על-פי הסדר.

חנוכת המשכן על-ידי משה רבנו נותנת כוח לכל עם-ישראל בכל הדורות, לכן לא הסתפק משה בעבודה מסודרת ומדורגת, אלא בכוונה תחילה דילג על הסדר הרגיל – העמיד את השולחן ומיד ערך עליו לחם; הציב את המנורה ומיד העלה את נרותיה, וכן הלאה.

בכך נותן משה רבנו לכל הדורות את הכוח לעבוד את ה' גם שלא על-פי סדר והדרגה. אופן עבודה זה הוא גם המוביל אל הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו.

(על-פי שיחה של הרבי מליובאוויטש)

 

 

3. רשות הרבים. אתם כותבים:

המדור עומד לרשות הקוראים.

 

 

4. ניצוצות. אמרות השבוע:

מי שאינו תופס מקום יש לו מקום בכל מקום.

(רבי ברוך מסטוצ'יק)

 

מוטב להיות מרומה, מאשר להטיל ספק בכל.

(סמואל ג'ונסון)

 

 

5. רק כוסית אחת. סיפור:

מעשה שסיפר רבי מאיר מפרימישלאן לתלמידיו:

איכר אחד שהיה ידוע כחובב מושבע של הלגימה, גמר אומר לחדול ולא לגעת עוד בטיפה המרה.

פעם עבר ליד בית המרזח ויצרו גבר עליו. אמר בלבו: נו, פעם אחת לא תזיק.

בכניסתו לבית המרזח, שב והתחרט; האם שוב יחזור להיות שיכור המתגלגל בביבים?

התגבר על יצרו, יצא בחיפזון מבית המרזח ופנה לביתו שמח וטוב לבב. ומרוב שמחה אמר בלבו: ראוי גיבור שכמוני להתכבד בכוסית קטנה, ומיד רץ לבית המרזח ושתה כוס אחר כוס.

וזה שאמרו חז"ל: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (פרקי אבות, ד' א') מי שרק מכניע את יצרו ואיננו כובש אותו, מעלה חרס בידו.

 

 

דינים, מדרשים וסיפורים לפורים במדור "חגים" באתר שלנו (קישור למטה)

 

 

אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:

http://www.shalombeinenu.org

 

נשמח לקבל את מכתביכם:

mailto:editor@shalombeinenu.org

 

מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".

חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  

או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02

או בפקס: 0740-649 02.

 

ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.

"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.

 

עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"