עם 1
הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                                   
ב"ה, א' אב תשס"ב, 10 ביולי ‏2002
שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף
   
השבוע:
1.      בינינו- משולחן המערכת
2.      לחיות עם הזמן- פרשת דברים
3.      רשות הרבים- אתם כותבים
4.      ניצוצות- אמרת השבוע
5.      פרה של רבי- סיפור
 
 
בינינו. משולחן המערכת:
במסגרת המדור אנו מביאים השבוע ראיון עם השחקן הידוע חיים טופול, מתוך שורה של ראיונות האמורים לצאת לאור כקובץ על-ידי "שלום בינינו":
אקסיומה של מסורת, חינוך ובחירה\  חיים טופול.
זהות יהודית אצלי זו אקסיומה. אין לי שום התלבטויות בתחום הזה ובדיעבד אני שמח שנולדתי כזה.
אני גאה במסורת שלי, ואני גאה באבי ז"ל שעלה לארץ בתחילת שנות ה30 ,ואין לי שום ספק שבחירתו לעלות לארץ ישראל היתה גזורה מן החינוך שקיבל מאביו ואביו קיבל מאביו, ו"ארץ ציון ירושלים" לא היתה סתם אמירה עבורם, ומהם חלחלו הדברים אלי.
עובדה היא שהוא עשה את זה. קם, עלה, התיישב בארץ לא נושבת, בין שמש יוקדת ודיונות, ושכנים שלא אהבו אותנו כבר אז. ובכל זאת הוא החליט להתיישב פה .
הוא ואמי ילדו אותי פה ואני שמח על כך, נקודה. אני אוהב את ארץ ציון ירושלים.  הייתי שמח יותר אילו היו נחסכים מאתנו כמה צרות, שכול, דם ומלחמות. אבל אני בהחלט רואה בארץ הזאת ארץ מובטחת, ולא במקרה אנחנו פה. אם הייתי חושב שרק נולדתי פה במקרה, אז יתכן שהייתי עובר לקליפורניה. כמו שאמר לי פעם הבמאי קרלו פונטי. קודם למלחמת ששת הימים: "מה אתם צריכים שם את כל הצרות האלה",  3 מיליון היינו אז מול 300 מיליון, "איזה סיכוי יש לכם, הרי הם ישחטו אתכם ". הוא היה בטוח שלא ישאר מאתנו פה שום דבר. " למה שלא תעברו לקליפורניה, יש שם תפוזים, יש שם שמש, ים, מזג אויר יוצא מן הכלל. תיסעו פעם בשנה, שנתיים לישראל- תיסעו ותבקרו את הכותל, אבל למה לכם לחיות בין הערבים?" לכן אילו רק  הייתי מרגיש שבמקרה נולדתי פה, ואין שום קשר אחר, יכול להיות באמת שהייתי נוסע לקליפורניה או למקום אחר.
לא נעים לי להגיד... אני יכול להיות צבוע ולהגיד שבטח, שלום הרי כל כך חיוני, ואיך זה שאין שלום? אבל לצערי הרב, אם אנחנו מסתכלים היטב בחברה הישראלית ובודקים, מתי היה שלום, נבחין בתמונה חריפה מאד של הבדלים ושונות, הרי אפילו  בין החרדים, יש את "הזברות" וה"לא- זברות", ה"פיג’מות" האלה והחלטים האלה, הכובע עם הטוטרת למעלה והכובע עם הטוטרת למטה, ולכל אחד יש גאוות יחידה משלו. כשהיינו בתנועת הנוער, אז ה"מחנות העולים" הלכו עם חולצה כחולה וכפתורים לבנים, והשמו"ץ עם שרוך לבן, ו"הנוער העובד" עם שרוך אדום, והיתה התנועה הקיבוצית אחוד ומאוחד. טוב, אתה אומר, אם זו היתה רק גאוות יחידה, אבל תמיד זה הוביל למכות. לא רק מריבת שפתיים. אותנו שלחו לפוצץ אסיפות של חירות.. מה שלא שלנו לא רק שאינו צודק , אלא זה מוקצה מחמת מיאוס. זה מוקצה. אין אצלנו- אולי הם צודקים. כל אלה ויורשיהם, של חזית השמאל פה, שהסתכלו עלינו בנוער העובד, והיינו כבר ימניים בשבילם, הסתכלו עלינו כעל חשוכים כי לא האמנו בסטאלין ה"נאור". כל אלה שהאמינו בסטאלין והיו מוכנים להיהרג בשבילו, כשהסתבר כבר שזו תורה קיקיונית ושהסוציאליזם זו תורה בלתי אפשרית ,בכל זאת לא הפכו מפוקחים. עד היום הם מסתובבים עם חיוך על הפנים כאילו הם צודקים ואנחנו המטומטמים. לא משנה מה העובדות- הם עם החיוך והיורשים שלהם אותו דבר.
כל התורות הקיקיוניות של מדינה דו לאומית ושל שלום, וערפאת כן רוצה שלום  ואנחנו רק  לא מבינים אותו, והרי הוא אומר לנו בפירוש שהוא לא רוצה, הוא אומר לנו בפירוש שהוא רוצה את יפו, והם לא שומעים את זה, פשוט לא שומעים את זה....  הלוואי שהיה אפשר להגיד באמונה ובאמת פנימית: חברה, בואו נתגבר על הבקיעים שישנם. אני לא כל כך אופטימי בעניין הזה.
אני לא צריך ללמד אף אחד היסטוריה; אני מסתכל על בית שני, ואפילו לא צריך להרחיק עד בית שני, אלא על מה שהיה לפני השואה. כאשר כבר היו כאלה שאמרו : חברה, לברוח, להסתלק, בואו נעלה לארץ ישראל... ושם  הבונד הסוציאליסטי היהודי אמר: מה פתאום? אנחנו חלק מן המהפכה העולמית, אנחנו נשמור על הישות היהודית, פה בכבשנים של אשוויץ, פה בכבשנים של מיידאנק, ואתה אפילו לא שומע מהתלמידים שלהם מלה אחת של חרטה. היו גם רבנים כאלה שאמרו- לא לזוז, זה המקום שלנו, כשהמשיח יבוא אז נלך, והוא עוד לא בא והם אינם.... ואף אחד לא קם ואומר " רבותיי אני אשם, אני אמרתי לצאן מרעתי לא לעזוב, ותראו מה שקרה. אני אשם?! אף אחד מהם עוד לא הודה באשמה, כולם עוד צודקים.  כשזה נוגע לאידיאולוגיות, אנחנו נצמדים אליהן ולא מוכנים להודות שטעינו.
והבעיה שלנו שאלה באמת חברה טובים שטועים. אני לא מדבר על רשעים או נוכלים. אני מדבר על חברה שמאמינים באמת ובתמים באמונות שלהם. היה צדיק שהסתגר בביתו, וכנראה חשב שטעה אז אתה רק יכול לברך על זה, שהיה צדיק אחד בסדום.
אהבת ישראל גם היא מושג שיש סביבו דואליזם. אנחנו יכולים להסתכל על כל אחד מאלה שבא עם האידיאולוגיות השונות  כעל שונה וכעל אויב , ומצד שני, וזה קשה, אנחנו אומרים תמיד, כבד את דעתו של השני, השלישי והרביעי. האמת היא, שבעידן של תקשורת- המונים מתוחכמת, שהכל מקוצר והכל מצומצם למשפטים וסלוגנים, ברגע שאתה אומר- תשמע, ההוא, זה שמולי, בחלקו הוא צודק, אתה אבוד. ברגע שנתת לו גושפנקא שהוא צודק אתה לא קיים. זהו. לא מעניין יותר את הכתב- מה ההבדל ביניכם. אמרת שהוא צודק, גמרנו, שלום ,להתראות. הם לא נכנסים לעומק, הכל שטחי. לכן מנהיגים רק מפריחים סיסמאות, שאותם כתבו בעצם קופירייטרים, שיודעים למכור מרגרינה ושמן בעיתון והם אמונים על  האינצ’ים הבודדים של העיתון, על הצמצום הזה.
כואב לי שהם נכנעים לשפה הזאת. אם אפשר להגיד לראש הממשלה באמצע דיון חשוב –"חכה רגע, אנחנו צריכים לצאת לפרסומות, אנחנו נחזור אליך", והוא, ראש הממשלה ,יושב ומחכה, עד שהפרסומות תיגמרנה, ואז חוזר השידור כאילו דבר לא אירע, זה נראה רע מאד. כאילו שום דבר. זה הפך לחלק טבעי, הרי עכשיו מכרו מרגרינה. זה נראה טבעי.
אם אנשים נכנעים לתכתובות של התקשורת המטמטמת, לא המטומטמת כי אנשיה חכמים מאד, אז הם ראויים לה. לא מעניינה של התקשורת שאהבה תשרור פה, אהבה זה נושא  משעמם, אין רייטינג, מה הם יכתבו? הם רוצים שתהיה סמטוכה, שיזרקו, שיקללו, שינעצו סכינים. אחרת הכל זורם על מי מנוחות והרי זה נורא.
   מה אפשר להגיד?!  אנחנו יכולים להיות גאים בזה שבלי האהבה לא היינו מצליחים כאן. למרות הפילוגים, בלי האהבה והרגשת האחריות ליהודים אחרים, לא היינו מצליחים לקיים את המפעל הלאומי. בלי האחריות ההדדית שמושרשת במסורת שלנו, בתרבות שלנו, לא היה מתרקם היופי העצום הזה. כל יהודי שעלה ארצה חיזק אותנו, ואני חושב שרוב הישוב עשה זאת ברצון, בהבנה ואפילו באהבה, סליחה על הביטוי...
 
 
2. לחיות עם הזמן. פרשת דברים:
ספר דברים נפתח בדברי התוכחה שמוכיח משה רבנו את בני ישראל על החטאים שחטאו במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר. הוא מגולל בפניהם את האירועים שעברו, ובתוך כך משמיע את דברי תוכחתו.
חז"ל אומרים שדברי התוכחה נרמזים בעצם כבר בפסוק הראשון של הפרשה: "אלה הדברים אשר דיבר משה... במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל, ולבן וחצרות ודי זהב". המקומות המצוינים כאן רומזים לחטאים שונים של בני ישראל, שכן מקצת השמות אינם שמות מקומות כלל, אלא רק רמז לחטא.
למשל, אחד המקומות המוזכרים הוא: "די זהב"; לא מצאנו מקום בשם זה בכל סיפור נדודיהם של בני ישראל במדבר- כי לא היה מקום שנקרא "די זהב". לכן מפרש רש"י: "הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם".
משה רבנו בוחר להזכיר את כל החטאים הללו רק ברמז מפני 'כבודם של ישראל'.
ויותר מזאת, משה לא מסתפק רק באזכור החטאים ברמז בלבד, אלא בוחר רמזים שיש בהם גם לימוד זכות על העם.
המילה "במדבר" רומזת ל"בשביל מה שהכעיסוהו במדבר", אבל יש עמה גם לימוד זכות: מכיוון שהיו במדבר, שהוא ה"מדבר הגדול והנורא, נחש, שרף ועקרב, וצימאון אשר אין מים"- מצב שמעמיד את האדם בניסיון קשה, אין להאשימם כל-כך על שהכעיסו שם את הקב"ה.
בהמשך אומר משה: "בערבה", ורש"י מפרש: "בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור (סוג של עבודה זרה) בשיטים בערבות מואב". אולם 'הערבה' המוזכרת הלוא היא ערבות מואב- מקום של פריצות, וממילא גם כאן היה הניסיון של בני ישראל גדול מאוד.
אחר-כך אומר משה: "מול סוף". רמז "על מה שהמרו בים-סוף". גם כאן יש לימוד זכות – הלוא בני-ישראל עמדו אז במצב קשה ביותר, כשלא נראתה שום אפשרות טבעית להינצל.
גם בעניין חטא העגל שמכונה "די זהב" מרומז לימוד זכות; כשהתחנן משה לפני הקב"ה שיסלח לעם-ישראל על חטא העגל, אמר: "אתה הוא שגרמת להם; שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו?" כלומר שחטא העגל נגרם מריבוי הזהב, שהעביר את בני ישראל על דעתם. שוב ושוב לימוד זכות.
אנו לומדים פה עד כמה יש להיזהר בכבודם של ישראל. גם כשמוכיחים אותם על חטאיהם, יש לעשות זאת ברמז ואף זאת בתוספת לימוד זכות.
זאת ועוד- את הדברים הקשים השמיע משה רק כאשר "דיבר אל כל ישראל"- כשהיה צריך להוכיח את העם. אך בשעה שדיבר עם ה'- דיבר עליהם רק טוב והיה להם לסניגור ולמליץ-יושר.
 
3. רשות הרבים. אתם כותבים:
שלום לעורך
ראשית אני מאוד נהנה לקרוא את החומר שלכם ואף מעביר לחברים שאינם חובשי כיפות. הייתי שמח לראות אותם כותבים, או בכלל מכתבים מתלמידי/ות תיכון מבתי ספר ממלכתיים (תוך ציון שם בית הספר).
ברצוני להציע פינה נוספת ברוח התקופה: "יש עבודה".
יש רמב"ם נפלא בנושא (הלכות מתנות עניים פרק י' הלכה ז'): "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה- זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה עד שלא יצטרך לבריות לשאול..."
הצעתי נובעת מהיכרות עם חלק מחברי ההנהלה של "שלום בינינו" המעורבים בעשייה
ובחברה. שילוב זה והגברת המודעות עשוי בעזרת ה' ליצור מקומות עבודה (טכנולוגיים
ומסורתיים).
מאחר ואני חלק ממעגל מחפשי העבודה, במידה ותחליט לפרסם זאת, אבקש לא לציין את שמי. יחד עם זאת אני חייב לציין את הסיפוק וההתעלות שאני חש כל פעם שאני מסייע לעובדים שלי לשעבר או לחברים לחזור למעגל העבודה.
בברכה, ושוב יישר כוחכם,
(שם הכותב ופרטיו שמורים במערכת)
 
תגובת המערכת:
שמחים לשמוע שאתה נהנה מהגיליון, ולא פחות- שאתה משתף גם חברים.
גם אנחנו רוצים לקבל מכתבים מתלמידי\ות תיכון (ולא רק מהם, אלא מאנשים מכל הגילאים והסוגים), ואפילו נשמח לפרסם אותם.
ולגבי ה"מעלה גדולה שאין למעלה ממנה...": יצא לי פעמים רבות לקחת חלק בשעורי יהדות שבועיים בהשתתפות מעורבת- דתיים ושאינם (ובכוונה אינני נוקט בלשון "חילונים" שמקורה במילה חול\ חולין, משום שמקובלני שכולנו שייכים לקודש ולא לחול). מעבר ללימוד השוטף, התפתחו אחרי השיעורים שיחות בענייני היומיום, ובאופן פלאי, כמעט כל בעיה שהועלתה בהן- נפתרה בעזרת האחרים; אחד שחיפש עבודה- מצא אותה בעזרת מישהו מהנוכחים (השכן של דוד שלי בדיוק מחפש מישהו בתחום), וכשלאחר שהיתה בעיה רפואית- ידע מישהו להציע רופא מומחה (שלא היה מהמפורסמים), שאכן עזר. הדברים הגיעו  לידי יעוץ הדדי בין המשתתפים בכל תחומי החיים ואפילו להלוואות כספיות משמעותיות, למרות שתקופה קצרה קודם מרביתם לא הכירו איש את רעהו, וכן הלאה.
מה שברצוני בעצם לומר: שהערבות ההדדית כנראה מושרשת בגנים שלנו, מה לעשות- אנחנו מין עם כזה. וכשם שכשבקצה העולם, יהודי (והוא יכול להיות אמריקאי, צרפתי, תוניסאי או...) פוגש יהודי אחר (אוסטרלי, הודי או מכל מקום אחר בעולם) מיד מתעוררת  התרגשות, מעין פגישה משפחתית, כך קיים בנו "כל ישראל ערבים זה לזה", וגם אם לעיתים אנחנו רדומים במקצת- עדיין הערבות קיימת וצריך רק לעורר אותה.
אכן, אחת המטרות ש"שלום בינינו" שמה לפניה היא ההשתדלות, ככל שביכולתה, לסייע במציאת אפיקי תעסוקה חדשים. כמובן שאיננו מסתפקים בפעולות שנעשו עד עתה (ראה באתר שלנו) ואנו משתדלים להיות בבחינת 'הולך ומוסיף'.
באם יגיעו פניות שכאלה (ולא רק בתחום הפרנסה)- בהחלט נשקול לפתוח מדור חדש ולפרסם אותן, בתקווה שקוראים אחרים יוכלו להציע פתרונות מבוקשים, ואולי תודות למכתבך כבר נזרע הזרע.
ובינתיים, יישר כחך על העשייה החשובה והקדושה של עזרה לחבריך. אנו מצפים לשמוע שגם אצלך מסתדרים העניינים על הצד הטוב ביותר בקרוב ממש.
ואולי אפילו בסיוע אחד\ת הקוראים|ות. 
 
 
4. ניצוצות. אמרת השבוע:
רחמים רבים צריכה מידת הרחמים; שהיא מונחת בקרן זווית ואין מרחם עליה.
(רבי נחמן מברסלב)
 
אני דובר אמת- לא במידה שהייתי רוצה, אלא כפי שאני מעיז.
ואני מעיז והולך, ככל שאני בא בימים.
(מישל מונטיין)
 
5. פרה של רבי. סיפור:
כשישב רבי יוסי- בר על כסא הרבנות בסלוצק, היו עניי העיר משכימים לפתחו, מתנים לפניו את צרותיהם והוא היה משכיל להביא מזור לנפשות האביונים.
יום אחד נכנס לביתו בעל עגלה והחל בוכה לפניו:
 - רבי, צרה גדולה באה עלי- סוסי הזקן נפל ומת, ועתה איני יכול לפרנס את בני ביתי, אפילו מעות לפת לחם אין בידי.
רבי יוסי- בר לא היסס רגע ואמר:
-                     צא לרפתי, קח את פרתי, הזדרז אל השוק והחלף אותה בסוס.
נחפז בעל העגלה, יצא אל הרפת, לקח את הפרה והלך איתה לדרכו.
כעבור זמן קצר נכנסה הרבנית אל הבית בצעקות:
-           אבוי לנו, הפרה נגנבה!
-          לא נגנבה- משיב בנחת רבי יוסי- בר.
-          אם כן היכן היא?- שואלת הרבנית.
-          אם בעל העגלה לא החליפה עדיין, הרי היא ברשותו- עונה הרבי.
-          בעל העגלה? החליפה? מה אתה סח?- מסתכלת בו הרבנית.
סיפר לה רבי יוסי- בר דברים כהווייתם, והרבנית עומדת נדהמת למשמע הדברים.
-         מה עשית? פרה אחת היתה לנו, ומעתה מאין ניקח טיפת חלב?
-          אמרי לי את- אומר לה הרבי- האם מן הדין הוא שלנו יהיה גם לחם גם חלב ולאותו עני אפילו לחם לא יהיה?!
 
 
נשמח לקבל את מכתביכם:
mailto:editor@shalombeinenu.org
עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"
 
 אנא ספרו לחברים נוספים אודות "עם 1"- השבועון האלקטרוני של "שלום בינינו".
 
חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org   או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02 
 או בפקס: 0740-649 02.
 
ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.
 
"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.
אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:
http://www.shalombeinenu.org