עם 1

הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                       

ב"ה, גיליון 47, ח' ניסן תשס"ג, 10 באפריל ‏2003

שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף

 

 

השבוע:

1.  בינינו- משולחן המערכת

2.  לחיות עם הזמן- פרשת מצורע

3.  רשות הרבים- אתם כותבים

4.  ניצוצות- אמרות השבוע

5.  בין חכם לשוטה- סיפור

 

 

 בינינו. משולחן המערכת:

טיפוח העבר ויצירת עתיד / עוזי חיטמן, זמר ומלחין

הזהות היהודית שלי מתבטאת בהכרה, בהסכמה ובקיום חלקי המורשת והמסורת היהודית שקיבלתי מאבי ז"ל ומאמי שתיבדל לחיים טובים וארוכים. ובראש ובראשונה- השפה העברית. חלק משמעותי בזהותי היהודית הוא קיום טקסים ופולחנים יהודיים הנגזרים מן ההלכה כמו: ברית מילה, ברית נישואין, קבורה, קביעת מזוזה בשער ביתי, אכילת מזון כשר, שמירת מצוות בימי חג קולקטיביים- כמו צום ותפילה ביום כיפור, הדלקת נרות שבת, קידוש וכיו"ב.

בנוסף, השימוש במקורות ובפילוסופיה היהודית שעוברות מדור לדור, הן כאדם והן כהורה, הן בהתנהגות היומיומית והן בכל מישורי החיים (כיבוד הורים, כיבוד השונה, כיבוד המקום ועוד).

הזהות היהודית שלי מתבטאת גם בנשיאת הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, שמשמש לי כעמדת מוצא בבואי לנתח את הקיים (שנאת חינם, חורבן הבית, גלות, שואה ותקומה), ואני בהחלט מאמץ משהו ממשנתו של מרטין בובר בעניין הזה, שאמר: "חייב אדם ללמוד על עברו כדי להשליך על עתידו".

אני רואה את המדינה היהודית כמדינה דמוקרטית, בה הדת מופרדת מהמדינה, אך המדינה דואגת לשמר וללמד את המסורת היהודית ומורשת האבות, ובנוסף, משמרת ומטפחת את נכסיה הרוחניים וכל זאת במסגרת חוקה כתובה, תוך כדי הקצאת משאבים מתאימים לפי הצורך. יחד עם זאת כמדינה הדואגת לשמר את המסורת של בני המיעוטים השוכנים בתוכה ומאפשרת את חופש הפולחן.

"שלום בינינו" ניתן לעשות על ידי חינוך, חינוך וחינוך... יש להכניס ולהטמיע את הידיעה ש"כל ישראל ערבים זה לזה" לא רק כמטבע לשון, אלא כדבר ממשי שמעניק ומשמש לנו כביטחון ותנאי הכרחי לקיומנו. יש לחנך לכך שעלינו לכבד את דעתו של האחר גם כשהיא שונה משלנו, כשם שפניו שונים משלנו. יש לחנך לכיבוד השונה והחריג.

אבי ז"ל לימדני ש: "יד ועוד יד= ידיד. ידיד בגימטריה שווה 28= כח". כשהידיים של עם ישראל מחוברות (ימין- שמאל, ספרדי- אשכנזי, גברים- נשים, מבוגרים- ילדים, חילוניים- דתיים), יש לעם ישראל יותר כח וסיכוייו לקיום ולהישרדות גדולים יותר. כשהידיים פרודות, עם ישראל מאבד מכוחו ואז קיומו הוא על תנאי.

אהבת ישראל בעיני היא "אהבה שאינה תלויה בדבר". אהבתי לארץ אינה מותנית בשליטתו של מחנה זה או אחר. חונכתי לאהבת הארץ מתוך הכרה אמיתית שזהו ביתי הקבוע, וכל מקום אחר שיכול לשמש לי בית, הוא רק בית ארעי.

 

 

2. לחיות עם הזמן. פרשת מצורע:

בפרשת השבוע מספרת התורה על נגעי הצרעת שהיו מופיעים בבתים, בבגדים ובגוף, וזאת בגלל עוון לשון-הרע. הרמב"ם כותב, שהנגעים הללו היו על טבעיים לחלוטין – "אות נפלא היה בישראל כדי להזהירך מלשון הרע".

הנגע היה בא בהדרגתיות: "בתחילה היו משתנות קירות ביתו . . אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית – משתנים כלי העור שבביתו". אחרי הכלים היה נגע בא על בגדיו של הדובר לשון-הרע, ולבסוף, לאחר שכל האזהרות הללו לא הועילו – היה מופיע הנגע בעור בשרו ממש, "ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים".

הצורה שבה באו על האדם הנגעים, הביאה אותו לידי הכרה שאין אלה תופעות טבעיות שגרתיות. הוא נוכח בעליל, שזהו איתות משמיים בהשגחה-פרטית ישירה ובכוונה מיוחדת מה' – להזהירו מן החטא.

אף-על-פי-כן, מי שלא רצה להאמין היה יכול לטעון שזוהי דרך הטבע, ולחפש הסבר כלשהו לתופעה. שכן בסופו של דבר לא היה זה נס גלוי, שמשדד לגמרי את מערכות-הטבע, עד שהכול נותרים פעורי-פה. תופעת הנגעים התלבשה בכל-זאת בלבוש של מחלה, והותירה אפשרות להתעקש ולטעון שאין כאן גורם על-טבעי.

כאן בא לידי ביטוי ההבדל בין השקפת-עולם יהודית לזו הנוכרית. ליהודים לא היה ספק – הם ראו בנגע מיד את יד ה', שכן בני ישראל נקראים "מאמינים בני מאמינים". לא רק התופעות הפלאיות, העל טבעיות, כנגד הצרעת, נתפשות בעיני עם ישראל כיד ה', אלא גם כל מה שקורה בעולם, גם ענייני הטבע השגרתיים. היהודי מאמין שהכול מתנהל מלמעלה, בהשגחה פרטית. כך הוא רואה את המציאות.

שונה היא התפישה הנוכרית. הדוגל בה, אפילו כזה המכיר במציאות הבורא – מחפש בכל דבר את ההסבר הטבעי, ההגיוני. אפילו כשהוא רואה נס, ומאמין שזהו נס, ינסה, כמידת יכולתו, להלביש את הדברים בלבוש טבעי ושכלי.

האמונה היהודית אומרת שכשם שהיתה כוונה אלוקית גלויה בנגעי הצרעת, כך יש  מטרה מיוחדת מה' בכל דבר. יתר על כן: היהדות מאמינה שגם בדבר שנראה רע, מסתתר טוב נאצל, שכן אם הכול בא מאת ה', לא יתכן שיבוא ממנו רע, שהרי הוא תכלית הטוב.

תפישה זו מתבטאת גם בנגעי הצרעת. במדרש מסופר, שאחת הסיבות לנגעי הבתים היא משום שהכנענים הטמינו בהם את אוצרותיהם לפני שנמלטו והותירו את בתיהם לבני-ישראל. 

יוצא מכך, שדווקא על-ידי הנגע בבית, דבר שנראה בחיצוניות רע, ושאילץ את האדם להרוס את ביתו, התגלה הטוב הנסתר ­ התגלו האוצרות הגדולים.

בזכות אמונה זו נגאלו ישראל ממצרים, ובזכותה נצעד לגאולה השלימה על-ידי משיח צדקנו.

(על-פי שיחה של הרבי מליובאוויטש)

 

 

 

3. רשות הרבים. אתם כותבים:

המדור עומד לרשות הקוראים, אתם מוזמנים לכתוב אלינו.

 

 

4. ניצוצות. אמרות השבוע:

הרוצה בהתבודדות צריך עמו עוד חבר,

וכל אחד יתבודד לבדו עם בוראו.

(רבי ישראל בעל-שם-טוב)

 

הילדים זקוקים לדוגמאות טובות יותר מאשר למטיפי מוסר.

(ג'. ג'אוברט)

 

 

5. בין חכם לשוטה. סיפור:

תלמיד אחד שאל את רבי לוי יצחק מברדיצ'ב:

"כתוב על שלמה המלך 'ויחכם מכל אדם', וחכמינו זיכרונם לברכה דרשו על כך ואמרו: 'אפילו מן השוטים', וכי מה רבותא יש בכך שהיה חכם מן השוטים?"

השיב רבי לוי יצחק:

"לא קשה להראות לחכם שיש חכמים ממנו. אבל להוכיח לשוטה שיש חכם ממנו, לכך נחוצה חכמה רבה".

 

 

 

חג פסח כשר ושמח

אודות חג הפסח במדור 'מנהגי חגים' באתר שלנו (קישור בתחתית הגיליון).

עקב החג, יופיע הגיליון הבא בעוד שבועיים.

 

נשמח לקבל את מכתביכם:

mailto:editor@shalombeinenu.org

 

מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".

 

חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  

או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02

או בפקס: 0740-649 02.

 

אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:

http://www.shalombeinenu.org

 

ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.

"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.

עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"