עם 1
הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                       
ב"ה, גיליון 30, ז' טבת תשס"ג, 12 בדצמבר ‏2002
שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף
 
 
השבוע:
1.      בינינו- משולחן המערכת
2.      לחיות עם הזמן- פרשת ויגש
3.      רשות הרבים- אתם כותבים
4.      ניצוצות- אמרות השבוע
5.      רחמנות- סיפור
 
 
בינינו. משולחן המערכת:
יהדות בגולה / גילת אנקורי
כאשר מדובר בזהות יהודית, אי אפשר להפריד את המחשבות מן הסיפור האישי שלי והוא מתקשר אל סיפור המשפחה שמקורו בטארנוב שבפולין. שם נולד אבי, פרופ' צבי אנקורי, מרצה להיסטוריה, בנו של החזן צבי ווינמן שאת קיברו חשפנו בהתרגשות רבה- בתי, חברותיה לכיתה ואנוכי- במסגרת הסיור להכרת שורשים שהתקיים מטעם בית סיפרה. על הקבר נחרט "נעים זמירות ישראל" ואני חשתי כסוגרת מעגל.
            מן הצד השני אני חותרת אל משפחת וורבל ( ציפור אנקור) שראשה  הוסמך לרב אך העדיף להיות מורה ותלמידיו דווקא לא הצטערו על כך. כל המשפחה היתה טבועה ברוח ובספר ושמרה על קלה כחמורה, עד שניבעו הפרצות בחומת האורתודוכסיות הזו וכאשר יצאו "לתרבות שונה" והדליקו חשמל בפעם הראשונה- ציפו שהשמיים יפלו עליהם. כך גם ביום הראשון בחייהם שעבר ללא הנחת תפילין בבוקר. "ברק ירד מן השמים"- אלא שזה לא קרה ואפילו התקבל באכזבה מסוימת.
            אבא שלנו נהג ממש כאביו כאשר פרק עול תורה ומצוות. כאשר סיפר לאביו על החלטתו לא להניח תפילין ולהתפלל ולא לשמור שבת, הגיב האב ואמר: בסדר, אבל את מחצית השעה הזו שהקדשת קודם לכן ללימוד תורה  שתדע על מה אתה מוותר.
אינני רוצה שתקבל את עזיבת הדת מתוך בורות, אלא אני רוצה שתעשה זאת מתוך ידע ולאחר שלמדת. אני מעדיף אפיקורסים על עמי ארצות. אבא אמר לנו את אותן מילים: תחליטו אם אתן רוצות לאמץ את התכנים, הצורות והמהויות של הדת- אבל קודם שתחליטו עליכן לדעת על מה מדובר. כל משפחתו של אבי המשיכה בדרך הדתית ואפילו החרדית והקשרים בינינו , שאיננו דתיים, מצוינים. גם אם היתה "תקרית" של עימות ביני לבן דודי החרדי, לאחר שבן דוד משותף שלנו נפל במלחמת יום הכיפורים ואני באתי בטענות אל קרובי החרדי שאינו ממלא חובה לאומית לאחר שהוא לומד תורה, גם אז לאחר "הוצאת הקיטור" הכואב והחורה הזה, התיישרו ההדורים וחזרנו ליחסים טובים כמקודם.
הערכיות היהודית סובבת אותי כל חיי- כאן בארץ ובתקופות בהן שהתה המשפחה בחו"ל ואני למדתי שם.
בארץ באנו- אחיותיי ואני-  ותבענו קבלת שבת והדלקת נרות בבית. בלימודי בבית הספר ב"קולומבוס תורה - אקדמי" למדתי להתפלל מנחה ( עם הקידות במקומות הנכונים והלא נכונים). בבית הספר "רמ"ז" בניו יורק היתה לי חברה שהצהירה בפני בשיא האינטימיות "אני מאמינה בהשגחה" ואני כל כך קינאתי בה...
מאבא למדתי מהו עיקרון: כאשר סירבו לתת לאתיופים להתפלל בבית הכנסת הגדול הוא התייצב עימם בזעקה שלא ייתכן שמי ששמר על יהדותו משך עשרות שנים במסירות עולמים לא יוכל לבסוף להתפלל בצוותא עם אחיו היהודים. וכאשר, מאידך, דפקו על דלתנו בארה"ב אנשי "ההארי קרישנה" פתח אבא בדברים עם אחד הצעירים הללו וגילה עד מהרה ששמו איננו "הרינה קדיסמנה" אלא בארי לייבוביץ' והוא דחק בו ללכת ללמוד יהדות קודם שהוא הולך לרעות בשדות הפילוסופיה והדת ההודית. אבא היה סובלני ללא גבולות כמעט. כמעט, כי היה לו גבול אום עיקרי: כאשר שאלתי פעם את אבא על אפשרות של נישואין עם לא יהודי  הוא ענה חד משמעית: לא אקבל זאת. הייתי בהלם כי אבא היה עבורי בעל דימוי ליברלי, אבל גם כאן אני הולכת בעקבותיו: אכאב מאוד אם אחת מבנותיי תינשא ללא יהודי. וזה קו פרשת המים האמיתי שלנו.
נוסף להכרה ולזהות היהודית שלי גם תגובות סביבתיות של גויים שמסביב שמעלות לא פעם ניחוח אנטישמי. אבי הורה לנו לא ללכת לביה"ס הכללי ( למדנו בו רק מספר שנים) כאשר חלו ראש השנה ויום הכיפורים בימי לימודים. אחותי הקטנה שמעה על ההיעדרות הזו את הכינוי "דירטי ג'ו". אני, לעומתה, התקבלתי במאור פנים על ידי חברי לכיתה. הם ברכו אותי על ראש השנה שלנו. מדוע? מפני שהמורה שלי היתה טולרנטית ומבינה והסבירה לחברי הכיתה מדוע נעדרתי וכמה זה חשוב להזדהות עם חג דתי ולאומי.
אצל אחותי המורה היתה נגועה בשנאת ישראל והעבירה את תחושותיה לתלמידים. לא אשכח גם את אותו ילד שניגש אלי והתוודה בלחש: "את יודעת, גם אני חצי יהודי.." הוא לא העלה בדעתו שאני יכולה להיות יהודיה שלימה..
לא אשכח גם את הגוי השיכור שעלה לאוטובוס בארה"ב שהוביל אותי ואת חברי ממשחק כדורסל. הוא עלה וקילל את היהודים ולא עזרו כל מחאות אישתו שיפסיק. אבל בגילופין "נכנס יין יצא סוד" ואני כל כך רציתי באותו רגע שלחברי תהיינה כיפות על הראש ( כפי  שחבשו בבית הכנסת) ושנקום להגיד לו: אנחנו יהודים!
לצום התחלתי ביום הכיפורים לפני 13 שנה. יום קודם הצום הייתי במשבר קשה. גרנו בבקעה שבירושלים וכל אותו הלילה לא יכולתי להירדם. קמתי לפנות בוקר ולפתע ראיתי המון אדם נוהר. תהיתי לאן כולם הולכים בשעה כזו. בלא מודע, נסחפתי אחריהם והגעתי לכותל. נדמה לי שבעומק המשבר לא עיכלתי אפילו שאותו יום היה יום כיפור. אך כשהגעתי לפני האבנים הגדולות פרקתי כל אשר בתוכי ובלהט גדול והבכי שלי נמשך שעות.
אישה הביאה לי ממחטה והרגיעה אותי. הבנתי שלא במקרה הגעתי לכותל. אחר כך חזרתי לבית הוריי בימין משה, התכרבלתי בחיק אמא  שחשה שאני צמה באותו יום. ומאז אני עומדת בכך. ושוב אין עניין דתי – אלא עניין ספיריטואלי , ואני מעבירה את התחושות הללו גם לבנותיי. אחת מהן מאמינה באלוהים , משוחחת אתו והשנייה מצהירה שאיננה מאמינה כלל. כך הן נולדו.
אין ספק שבעיצוב עולמן יש להורים חלק, והעובדה שבעלי יהודי אמריקאי משפיעה מאוד: בארה"ב אתה חש הרבה יותר את הזהות היהודית מאשר בארץ. גאוות השבט וחוט ההשתייכות הוא מאוד חשוב בחו"ל. גם אני בשנותיי האמריקאיות הערכתי את ה- JDL הליגה להגנה יהודית של כהנא שבתחילת דרכה עסקה רק בהגנה על קיבוצים יהודיים בארה"ב והיתה לכך חשיבות, ורק מאוחר יותר הוא עבר ארצה והחל לכרסם בערכים ואיבד את דרכו. לימודי הקרטה שלמדנו בביה"ס ככלי להתגוננות כנגד הרדיפות האנטישמיות והיו חשובים עבורנו ובנו את זהותנו, לכן גם הייתי מיליטנטית באותם ימים. כך גם ענף אחר בבית הספר: לימודי הגמרא. אהבתי מאוד את הענף היהודי המחשבתי הזה. הוא פיתה חריפות, גמישות מחשבתית, לוליינות אקטואלית. המורה שלי הציע לי ללכת ללימודי משפטים שבהם בניית עולם הטיעונים הלוגיים דומה מאוד. שניהם, עורך הדין ואברך הישיבה משקיעים מחשבה מרובה ואני מעריכה את מי שיכול ללמוד יום תמים את התלמוד ופירושיו.
העניין הדתי הוא כל כך נפלא שחבל שלא מכירים אותו לעומקו. ורק מדבר אחד צריך להיזהר: אסור לכפות אותו בשום צורה, וצריך להוריד את הממסד הדתי שמעכיר את הערכים הקסומים הללו. המפלגות הדתיות שמעורבות בכסף מדגישות בכל רק את "המסביב" העכרורי, הנגחני, האטום, ולכן אנשים לא רוצים לשמוע בכלל על הדת ומאפייניה.  הם מכלילים את הדת עם המפלגות המסואבות, שתמורת כסף מצביעות כך ותמורת כסף אחר מצביעות אחרת ומואסים בעניין כולו שנמצא מפסיד. זה מוליד תופעות אצל ה"דווקאים"- ללכת ביום כיפור לשפת הים ולערוך פיקניק של שרימפס. את זה אני שונאת ולהם אני בזה. זה היה מכוער בעיני, כי זה נתפס ככפייה חילונית, לא פחות קשה מכפייה דתית. גם הנסיעה באופניים ביום כיפור לא נראית בעיני. אני מתגעגעת לשקט הגדול הזה, החד פעמי, שהוא חלק ממהות היום הגדול.
ושוב: כל זה צריך לבוא מתוך הסברה, לימוד, חינוך ולא מכפייה. היום אי אפשר להשליט ולחוקק, ואין כבר שחור ולבן, אלא האפור הוא הדומיננטי. החשוב הוא להתחשב ולקבל את עמדת האחר ולא לכפות את דעתך. אם אזמין חברה לארוחת ערב ויפריע לה אחד המתכונים שתכננתי- ברור שלא אכפה עליה את המנה הזו. כך, גם אם זה פוגע בה מבחינה דתית, לא אעמיד אותה לעולם במצב לא נעים. את המודל הזה צריך לאמץ גם בדגם לאומי: להתפשר, ללכת בדרך האמצעית, להתחשב מתוך אהבה. 
 
 
2. לחיות עם הזמן. פרשת ויגש:
כאשר ניגש יהודה אל יוסף והטיח בו דברים קשים כדי להציל את בנימין, הסביר מדוע הוא מתמסר לעניין זה יותר מכל אחיו: "כי עבדך ערב את הנער". לשון זה של הערבות מוזכר גם קודם לכן, כששכנע יהודה את יעקב לשלוח עמו את בנימין: "אנוכי אערבנו".
ואכן, על-פי דעה אחת בגמרא לומדים את דין הערבות מיהודה. זו ערבות שבה הערב עומד במקומו של הלווה, כאילו הוא עצמו קיבל מהמלווה את הכסף. כך יהודה שעבד את עצמו באורח מוחלט לבנימין. כאילו הוא עומד ממש במקומו, עד שהוא מתמסר להצלתו כפי שאדם נלחם להצלת עצמו.
רעיון הערבות קיים למעשה בין כל היהודים, כפי שאמרו חז"ל: "כל ישראל ערבין זה בזה". כל יהודי ערב לרעהו, עד לדרגה העליונה ביותר בערבות – שהוא עומד במקומו ממש. דבר זה נלמד דווקא מיהודה, שכן ערבות זו קשורה עם מהותו של יהודה. עם-ישראל נמשל לגוף אחד, שמורכב מאיברים רבים. את האחדות שבין כל האיברים אפשר למצוא במישורים שונים. אפשרות אחת: כל אבר תורם לשלמותו של הגוף, ובלעדיו לא יהיה הגוף כולו שלם. אפשרות שנייה: כל אבר תורם לשלמותו של כל אבר אחר. למשל, הראש אינו יכול להגיע למקום אחר בלא הרגל.
בשתי הדרגות הללו מורגשת מעלתו הייחודית של כל אבר, אם כמי שתורם לשלמות הכללית של הגוף או כמי שמוסיף לשלמותו הפרטית של כל אבר אחר. אולם יש דרגה גבוהה עוד יותר של אחדות – שכל אבר מרגיש, שעיקר מציאותו ומהותו אינה בתכונותיו הייחודיות, אלא בהיותו חלק מכללות הגוף. תחושה זו יוצרת את האחדות השלמה, שאין בה הבדלים בין אבר אחד למשנהו.
כך גם בעם-ישראל: יש אחדות הנובעת מכך שכל יהודי כיחיד תורם לשלמות הכללית של העם. יש אחדות שמבוססת על התרומה של כל פרט לכל הפרטים האחרים. ויש אחדות עליונה יותר, שבה מרגיש כל יהודי כי הוא חלק מכללות המציאות של עם-ישראל, ומבחינה זו אין שום הבדל בין יהודי אחד לשני.
אחדות זו באה לידי ביטוי דווקא אצל יהודה, שעליו נאמר כי היה "מלך שבשבטים". מצד דרגת המלכות נובעת אותה הרגשה, שכל בני-ישראל הנם חלק מכללות ההוויה של עם-ישראל, ולכן התייצב יהודה כערב לאחיו, ממש כאילו עמד במקומו.
אחדות זו מביאה את האחדות של הגאולה, שעליה מדובר בהפטרה: "מלך אחד יהיה לכולם", הוא המלך המשיח משבטו של יהודה, שיבוא ויגאלנו במהרה בימנו ממש.
 
 
 
3. רשות הרבים. אתם כותבים:
המדור עומד לרשות הקוראים, אתם מוזמנים לכתוב אלינו.
לפניכם חיבור נוסף מתחרות החיבורים לנוער של "שלום בינינו":
בעקבות החלום הקסום / בלימי רייך, צפת
מאז ומתמיד היה יוני ילד רגיל שברגילים, חוץ מהעובדה שהיה מעט עצמאי יותר מבני גילו, לא היה בו שום דבר מיוחד. ילדון נמוך למדי, כיפת קטיפה כחולה, פאות קצרות בהירות, עיניים חומות, אף קטן, ושפתי דובדבן. מאז שזוכר יוני את עצמו, חלם בכל עת חלום אחד שהציק לו ולא נתן לו מנוח. יוני ידע, שכשיתגשם החלום יהיה הוא המאושר שבאדם, והעולם גם הוא יהיה טוב יותר, יפה יותר, טהור יותר. לחלום של יוני קראו: "אחדות בעם ישראל".
יום אחד החליט יוני, שהוא יוצא למסע, מסע חיפוש האחדות. הוא נטל תרמיל גדול, ויצא לדרך בשיר על שפתיו, בדרך לחיפוש האחדות. הוא הרחיק נדוד, ויצא מהעיר. יער גדול השתרע מולו. הוא התיישב תחת עץ ירוק, שלף כריך מתרמילו, נטל ידיים, ברך והתחיל לאכול. כשסיים קינח את פיו בחשיבות, והכריז: "בזה הרגע, יוצא מסע חיפוש האחדות לדרך!"
הוא מדד וחישב, ולבסוף קרא: "העץ השלישי מצד ימין, הוא המיועד לחיפוש האחדות!" מיד טיפס על העץ, כמו חתלתול גמיש. כשהיה בין שני ענפים גדולים וחזקים, הוציא מתרמילו חבל, ולוח עץ גדול שמצא בסביבה.
שעה ארוכה עבד, עד שהתקין על העץ ספסל ראוי לשמו. הוא התמקם יחד עם תרמילו על הספסל, וחשב מה עליו לעשות כעת. כצעד ראשון פתח אריזת חטיפים והחל לכרסם במרץ. אחר כך חיטט בתרמילו עד שמצא משקפת קטנה. הוא השקיף על כל הסביבה ומה שראה היה נראה בערך כך: עצים, דשא, שפנפן קטן, שביל וילד פוסע בצד השביל. הוא עקב אחרי הילד במשקפת, וגילה שהילד כנראה מחבב מאוד בעלי חיים. נעליו השמיעו רחשים, כאשר דרך על העלים והתקרב אל השפן הקטן. כשהיה קרוב אליו, הרים אותו בשתי ידיים והחל ללטפו. "הי ילד!" צעק לו יוני. הילד הרים את עיניו הכחולות ונראה היה מופתע. הוא התקרב אל העץ בצעדים הססניים. "מי אתה?" שאל את יוני בקול צפצפה. "קוראים לי יוני, ומה שאני יושב עליו נקרא: "המטה לחיפוש האחדות". רוצה לעלות?" "למה לא?" ענה גם הילד בשאלה. הוא שיחרר את השפן הקטן, הוא הציב רגל פה ויד שם, וכבר היה למעלה. "אתה טפסן מעולה" התלהב יוני. "תודה", ענה הילד בקולו הצפצפני. "תשמע" אמר יוני וכיבד את הילד בחטיפים, "יש לך מושג אולי איך אפשר להגיע אל האחדות?" הילד הרהר מעט ואז השיב: "לא אני לא מתמצא בזה". יוני היה מאוכזב. "אמשיך לחפש" אמר. ואז חייך הילד: "תודה על האירוח, אבל אני מוכרח ללכת, להתראות!" יוני  עקב אחריו עד שנעלם בין העצים, ואז נזכר שכלל לא שאל לשמו. "חבל, הוא היה נחמד כל כך" הרהר, "אבל לא ידע כיצד אפשר למצוא את האחדות. אאלץ לחפש במקומות אחרים." וכבר ארז את חפציו, כיתף את התרמיל והמשיך ללכת.
פסיעותיו היו גדולות ונמרצות הוא פסע במרץ. כשמדי פעם הוא נעצר למנוחה קלה. גבעה גבוהה למדי התנשאה מולו והוא החל לטפס עליה. הטיפוס לא היה קל. סלעים הידרדרו תחת רגליו והתנגשו עם תחתית הגבעה בקול רעש גדול. פעמים מספר החליק במדרון ונאלץ להתחיל את הטיפוס כמעט מהתחלה. אך יוני לא התייאש, הוא ידע שהוא הולך למצוא כעת את הדרך אל האחדות. סוף סוף הגיע אל הפסגה. הוא התיישב ונאנח אנחת רווחה, חילץ את הפקק ממימייתו ולגם מלוא פיו. כעת, פנה כמנהגו לסקור את הסביבה. הוא הצל בידו על עיניו, וגילה שהוא נמצא על הגבעה הראשונה, מבין שרשרת הרים ארוכה. הגבעה נראתה לו פוריה במיוחד. עצים ושיחים לרוב קשטוה, ובין השיחים גילה אף נחל קטנטן מתפתל. הוא פנה לעבר הנחל, חלץ את נעליו, ושכשך את רגליו במים, נהנה ליצור בועות קטנטנות. לאחר זמן מה, נזכר שיש לו מטרה, עליו למצוא את הדרך לאחדות! בזריזות נעל את נעליו, התרומם, והתנער מהעפר שדבק בו. בטרם הספיק לפסוע שני צעדים, נפל והשתטח על האדמה הרכה. הוא נאנח בכאב, ושפשף את גבו שספג מכה הגונה. הוא היה משוכנע שנתקל במשהו, וזה גרם לו ליפול. בזהירות סקר את האדמה, ואכן מצא את המכשול. סלע קטן היה שקוע באדמה, ורק קצהו בלט מעליה. יוני החליט לעקור את הסלע ממקומו, כדי שלא יתקל בו שוב. הוא החל לחפור בידיו, והצליח לעקור את הסלע. "הי, מה זה?!" פתק ממורט היה צמוד אל הסלע מצדו הפנימי, ועליו כתוב: "בצד מזרח תמצא את הדרך." יוני היה מאושר. הדרך מובילה אל האחדות! הוא היה בטוח בזאת. הוא גמא בכמה שניות את המרחק שהפריד בינו לבין תרמילו, פתח את התרמיל, והוציא מתוכו מצפן. כן, הוא מצא את צד מזרח. עליו לרדת מהגבעה, לחצות את רכס ההרים, ולהמשיך ללכת. הוא העמיס את התרמיל על שכמו, נטל קנה במבוק שמצא על יד הנחל, והחל לרדת בזהירות במדרון, נעזר בקנה. הירידה היתה קלה בהרבה מן הטיפוס, וגם הפסיעות שלאחריה, התרוננו לקצב המשפט "הדרך אל האחדות". רכס ההרים נחצה בזהירות, וכעת עמד יוני, ומכל צדדיו משתרע מישור מדברי שמם.
יוני הביט לכל הכיוונים, אובד עצות. לפתע נזכר שעליו לפנות תמיד מזרחה. הוא פסע בצעדים עייפים בוטש ברגליו באמה החולית, ומעיף אבני חצץ קטנות לכל עבר. הוא פסע ופסע, מהרהר בלבו על המשימה שנטל על כתפיו. "האם היא לא קשה מדי?" אך מיד התחזק ואמר בקול: "כל המאמצים יהיו שווים, אם רק אצליח להשיג את המטרה, אחדות ישראל!" הוא זרז את פסיעותיו. נראה היה לו שהדרך לא תיגמר לעולם. ואז ראה שביל סלול בעפר, ו – כן! השביל הוביל לצד מזרח! הוא פסע בהתרגשות על השביל הארוך, ובפסיעותיו החריד כמה חיפושיות משלוותן. כשהסתיים השביל, מצא יוני את עצמו בין שדות ענקיים מלאים עשבים ופרחי בר. קול פעיות צאן נשמע באוזניו. הוא פסע בעקבות הקול ונעצר על מקומו. עדר שמנה כבשים ספורות רעה בשדה, ומאחוריהן על סלע גדול ישב הרועה, וחילל בחלילו מנגינות קסומות ונפלאות. המנגינות כמו משכו את יוני בחבלי קסם, אל הרועה ואל עיניו הטובות. הוא התקדם בצעדים איטיים אל הרועה, והתיישב על הסלע לצדו. ואז ללא מחשבה נפלטה מפיו השאלה: "אמור לי! היודע אתה את הדרך אל האחדות???"
הרועה הביט ביוני בעיניו השחורות  והעמוקות, ואמר לו בקול מלטף: "האחדות אינה נמצאת במרחקים כדי להגיע אל האחדות, עליך לחיות בשלום עם האנשים שחיים בסביבתך הקרובה, לאהוב אותם, ולהשתדל לגרום להם רק טוב. זהו סודה של האחדות." ומיד נטל את חלילו, והחל לחלל מנגינה קסומה, מנגינה שיוני זיהה אותה כאותה מנגינה שליוותה תמיד את חלומו. בעיניים עצומות האזין למנגינה, עד שנמוגה עם הרוח הקלילה. הוא קם ממקומו, הודה בלי מילים לרועה, ופנה לכיוון העמק הרוגע שבו שכן ביתו.
השמש שלחה קרני נוגה אחרונות, וליטפה את גגותיהם האדומים של הבתים הקטנים שבעמק. יוני פסע לכיוון ביתו, הבית שבקצה העמק. מנגינה קסומה התנגנה באוזניו. מנגינת החלום שאותו הלך להגשים כעת. יוני ידע שכשיתגשם חלומו, יהיה המאושר באדם, והעולם גם הוא יהיה טוב יותר, יפה יותר, טהור יותר.
 
 
4. ניצוצות. אמרות השבוע:
בימי רבינו הזקן היה שגור בפי החסידים הפתגם: פת הלחם שיש לי הוא שלך כשלי. והיו מקדימים תיבת "שלך" "שלך כשלי".
(ספר "היום יום")
 
לאחר ארוחה דשנה מסוגל אדם לסלוח לכל.
(אוסקר וויילד)
 
5. רחמנות. סיפור:
אחד מקלי הדעת עשה מעשה פשע ברחובה של העיירה ללוב, נזעקו אנשי העיר ורצו לעשות בו שפטים. ברח האיש, ובני המקום מיהרו אחריו.
שמע רבי דוד את ההמולה, יצא מביתו והכניס את האיש אל הבית ולא נתן לפגוע בו.
טענו האנשים: רבי, פושע הוא, ואסור לרחם עליו.
ענה להם רבי דוד: אין בכל ללוב אדם שאנו מצווים לרחם עליו כמו המסכן הזה. שכל- אין לו, יצרו- רודה בו, משועבד לכל, ואתם אומרים עוד להרביץ לו?!
 
 
נשמח לקבל את מכתביכם:
mailto:editor@shalombeinenu.org
 
מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".
 
חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  
או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02
או בפקס: 0740-649 02.
 
אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:
http://www.shalombeinenu.org
 
ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.
"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.
עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"