עם 1

הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                       

ב"ה, גיליון 55, י"ב סיון תשס"ג, 12 ביוני ‏2003

שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף

 

 

השבוע:

1.  בינינו- משולחן המערכת

2.  לחיות עם הזמן- פרשת בהעלותך

3.  רשות הרבים- אתם כותבים

4.  ניצוצות- אמרות השבוע

5.  בזכות הסוסים- סיפור

 

 

בינינו. משולחן המערכת:

אקסיומה  /  חיים טופול - שחקן

   זהות יהודית אצלי זו אקסיומה. אין לי שום התלבטויות בתחום הזה ובדיעבד אני שמח שנולדתי כזה.

 אני גאה במסורת שלי, ואני גאה באבי ז"ל שעלה לארץ בתחילת שנות ה30 ,ואין לי שום ספק שבחירתו לעלות לארץ ישראל היתה גזורה מן החינוך שקיבל מאביו ואביו קיבל מאביו, ו"ארץ ציון ירושלים" לא היתה סתם אמירה עבורם, ומהם חלחלו הדברים אלי.

עובדה היא שהוא עשה את זה. קם, עלה, התיישב בארץ לא נושבת, בין שמש יוקדת ודיונות, ושכנים שלא אהבו אותנו כבר אז. ובכל זאת הוא החליט להתיישב פה .

הוא ואמי ילדו אותי פה ואני שמח על כך, נקודה. אני אוהב את ארץ ציון ירושלים.  הייתי שמח יותר אילו היו נחסכים מאתנו כמה צרות, שכול, דם ומלחמות. אבל אני בהחלט רואה בארץ הזאת ארץ מובטחת, ולא במקרה אנחנו פה. אם הייתי חושב שרק נולדתי פה במקרה, אז יתכן שהייתי עובר לקליפורניה. כמו שאמר לי פעם הבמאי קרלו פונטי. קודם למלחמת ששת הימים: "מה אתם צריכים שם את כל הצרות האלה",  3 מיליון היינו אז מול 300 מיליון, "איזה סיכוי יש לכם, הרי הם ישחטו אתכם". הוא היה בטוח שלא ישאר מאתנו פה שום דבר. "למה שלא תעברו לקליפורניה, יש שם תפוזים, יש שם שמש, ים, מזג אויר יוצא מן הכלל. תיסעו פעם בשנה, שנתיים לישראל- תיסעו ותבקרו את הכותל, אבל למה לכם לחיות בין הערבים?" לכן אילו רק  הייתי מרגיש שבמקרה נולדתי פה, ואין שום קשר אחר, יכול להיות באמת שהייתי נוסע לקליפורניה או למקום אחר.

   לא נעים לי להגיד... אני יכול להיות צבוע ולהגיד שבטח, שלום הרי כל כך חיוני, ואיך זה שאין שלום? אבל לצערי הרב, אם אנחנו מסתכלים היטב בחברה הישראלית ובודקים, מתי היה שלום, נבחין בתמונה חריפה מאד של הבדלים ושונות, הרי אפילו  בין החרדים, יש את "הזברות" וה"לא- זברות", ה"פיג’מות" האלה ו"החלטים" האלה, הכובע עם הטוטרת למעלה והכובע עם הטוטרת למטה, ולכל אחד יש גאוות יחידה משלו. כשהיינו בתנועת הנוער, אז ה"מחנות העולים" הלכו עם חולצה כחולה וכפתורים לבנים, והשמו"ץ עם שרוך לבן, ו"הנוער העובד" עם שרוך אדום, והיו התנועות הקיבוציות- איחוד ומאוחד. טוב, אתה אומר, אם זו היתה רק גאוות יחידה, אבל תמיד זה הוביל למכות. לא רק מריבת שפתיים. אותנו שלחו לפוצץ אסיפות של חירות.. מה שלא שלנו לא רק שאינו צודק , אלא זה מוקצה מחמת מיאוס. זה מוקצה. אין אצלנו- אולי הם צודקים. כל אלה ויורשיהם, של חזית השמאל פה, שהסתכלו עלינו בנוער העובד, והיינו כבר ימניים בשבילם, הסתכלו עלינו כעל חשוכים כי לא האמנו בסטאלין ה"נאור". כל אלה שהאמינו בסטאלין והיו מוכנים להיהרג בשבילו, כשהסתבר כבר שזו תורה קיקיונית ושהסוציאליזם זו תורה בלתי אפשרית ,בכל זאת לא הפכו מפוקחים. עד היום הם מסתובבים עם חיוך על הפנים כאילו הם צודקים ואנחנו המטומטמים. לא משנה מה העובדות- הם עם החיוך והיורשים שלהם אותו דבר.

כל התורות הקיקיוניות של מדינה דו לאומית ושל שלום, וערפאת כן רוצה שלום  ואנחנו רק  לא מבינים אותו, והרי הוא אומר לנו בפירוש שהוא לא רוצה, הוא אומר לנו בפירוש שהוא רוצה את יפו, והם לא שומעים את זה, פשוט לא שומעים את זה....  הלוואי שהיה אפשר להגיד באמונה ובאמת פנימית: חברה, בואו נתגבר על הבקיעים שישנם. אני לא כל כך אופטימי בעניין הזה.

   אני לא צריך ללמד אף אחד היסטוריה; אני מסתכל על בית שני, ואפילו לא צריך להרחיק עד בית שני, אלא על מה שהיה לפני השואה. כאשר כבר היו כאלה שאמרו : חברה, לברוח, להסתלק, בואו נעלה לארץ ישראל... ושם  הבונד הסוציאליסטי היהודי אמר: מה פתאום? אנחנו חלק מן המהפכה העולמית, אנחנו נשמור על הישות היהודית, פה בכבשנים של אשוויץ, פה בכבשנים של מיידאנק, ואתה אפילו לא שומע מהתלמידים שלהם מלה אחת של חרטה. היו גם רבנים כאלה שאמרו- לא לזוז, זה המקום שלנו, כשהמשיח יבוא אז נלך, והוא עוד לא בא והם אינם.... ואף אחד לא קם ואומר: "רבותיי אני אשם, אני אמרתי לצאן מרעתי לא לעזוב, ותראו מה שקרה". אני אשם?! אף אחד מהם עוד לא הודה באשמה, כולם עוד צודקים.  כשזה נוגע לאידיאולוגיות, אנחנו נצמדים אליהן ולא מוכנים להודות שטעינו.

והבעיה שלנו שאלה באמת חברה טובים שטועים. אני לא מדבר על רשעים או נוכלים. אני מדבר על חברה שמאמינים באמת ובתמים באמונות שלהם. היה צדיק שהסתגר בביתו, וכנראה חשב שטעה. אז אתה רק יכול לברך על זה, שהיה צדיק אחד בסדום.

אהבת ישראל גם היא מושג שיש סביבו דואליזם. אנחנו יכולים להסתכל על כל אחד מאלה שבא עם האידיאולוגיות השונות  כעל שונה וכעל אויב , ומצד שני, וזה קשה, אנחנו אומרים תמיד: כבד את דעתו של השני, השלישי והרביעי. האמת היא, שבעידן של תקשורת המונים מתוחכמת, שהכל מקוצר והכל מצומצם למשפטים וסלוגנים, ברגע שאתה אומר- תשמע, ההוא, זה שמולי, בחלקו הוא צודק, אתה אבוד. ברגע שנתת לו גושפנקא שהוא צודק אתה לא קיים. זהו. לא מעניין יותר את הכתב- מה ההבדל ביניכם. אמרת שההוא צודק, גמרנו, שלום, להתראות. הם לא נכנסים לעומק, הכל שטחי. לכן מנהיגים רק מפריחים סיסמאות, שאותם כתבו בעצם קופירייטרים, שיודעים למכור מרגרינה ושמן בעיתון והם אמונים על  האינצ’ים הבודדים של העיתון, על הצמצום הזה.

כואב לי שהם נכנעים לשפה הזאת. אם אפשר להגיד לראש הממשלה באמצע דיון חשוב –"חכה רגע, אנחנו צריכים לצאת לפרסומות, אנחנו נחזור אליך", והוא, ראש הממשלה ,יושב ומחכה, עד שהפרסומות תיגמרנה, ואז חוזר השידור כאילו דבר לא אירע, זה נראה רע מאד. כאילו שום דבר. זה הפך לחלק טבעי, הרי עכשיו מכרו מרגרינה. זה נראה טבעי.

אם אנשים נכנעים לתכתובות של התקשורת המטמטמת (לא המטומטמת, כי אנשיה חכמים מאד) - אז הם ראויים לה. לא מעניינה של התקשורת שאהבה תשרור פה, אהבה זה נושא  משעמם, אין רייטינג, מה הם יכתבו? הם רוצים שתהיה סמטוחה, שיזרקו, שיקללו, שינעצו סכינים. אחרת הכל זורם על מי מנוחות והרי זה נורא.

   מה אפשר להגיד?!  אנחנו יכולים להיות גאים בזה שבלי האהבה לא היינו מצליחים כאן. למרות הפילוגים, בלי האהבה והרגשת האחריות ליהודים אחרים, לא היינו מצליחים לקיים את המפעל הלאומי. בלי האחריות ההדדית שמושרשת במסורת שלנו, בתרבות שלנו, לא היה מתרקם היופי העצום הזה. כל יהודי שעלה ארצה חיזק אותנו, ואני חושב שרוב הישוב עשה זאת ברצון, בהבנה ואפילו באהבה, סליחה על הביטוי...

 

 

2. לחיות עם הזמן. פרשת בהעלותך:

פרשת השבוע נפתחת בציווי של הקב"ה לאהרן הכהן על הדלקת מנורת המקדש.  בהמשך הדברים נאמר:  "וזה מעשה המנורה מקשה זהב, עד ירכה עד פרחה מקשה היא".  שואלים על כך פרשני המקרא:  הלוא הציווי על עשיית המנורה ניתן הרבה קודם לכן, בפרשת תרומה, וכאן כבר מדובר על הציווי להדליקה, ואם-כן, מדוע התורה חוזרת כאן על פרטי עשיית המנורה?

רש"י אינו נדרש לשאלה זו בפירוש, שכן לדעתו אין הפרשה הזאת עוסקת בדיני הנרות, אלא ב'פרשת המנורה', ולכן התורה מדגישה, שמהותה של המנורה היא היותה "מקשה זהב" ושהנרות צריכים להאיר "אל מול פני המנורה".  לעומתו, הרמב"ן רואה בחזרה זו של התורה תנאי בהדלקת המנורה.  כלומר, מהי הדלקה נכונה?  כזאת שנעשית במנורה שעשויה "מקשה זהב".

 

ידוע שהנשמה נקראת נר, כפי שנאמר:  "נר ה' נשמת אדם".  עם-ישראל כולו מכונה בדברי הנביא "מנורת הזהב".  מנורת המקדש מסמלת אפוא את מהותו של עם-ישראל.  שבעת קני המנורה מסמלים את שבע הדרגות השונות שקיימות העם-ישראל.

אולם למרות כל ההבדלים הללו, כל הסוגים שבעם-ישראל מחוברים למהות אחת מאוחדת, ודבר זה מסומל בכך, שהמנורה כולה עשויה "מקשה", גוש אחד.

זאת ועוד:  הדלקת המנורה צריכה להיעשות כך, שהנרות יאירו "אל מול פני המנורה" שהאור המיוחד של כל סוג בעם-ישראל יתחבר עם השורש המאחד של כולם.

 

ובנקודה זו יש שתי רמות של התאחדות, שמרומזת בדבריהם של רש"י ורמב"ן:  רש"י, על פי פשוטו של מקרא, רואה בציווי על הדלקת המנורה את 'פרשת המנורה'.  כלומר, יש צורך שהמנורה תהיה שלמה, ושבכל שבעת הנרות יהיו מחוברים אל שורשם המאוחד, אל ה'מקשה'.

המשמעות הרוחנית של הדברים היא, שיהודי צריך תמיד לשאוף אל שורשו ומקורו, אל הנקודה העצמית המאוחדת, שממנה נחצבו כל הנשמות, ושאין בה הבדל בין נשמה לנשמה.  עליו לחשוף את השורש המשותף של נשמתו, שמחובר בקשר בל-יינתק עם חברו.

 

אולם הרמב"ן, שמגלה את פנימיות הדברים, רואה בפרשה שלנו את 'דיני הנרות'.  בתכלית האמיתית אינה מסתיימת בחשיפת האחדות העצמית של כל נשמות ישראל, אלא בכך שכולן מאירות והן בבחינת 'נרות'.

 

תכלית הבריאה היא, להביא את האחדות המהותית של נשמות ישראל אל העולם, ולגלות גם בו את האחדות האלוקית הכוללת.  העיקר הוא להאיר החוצה, להאיר את העולם כולו.  זוהי המשמעות הפנימית של בדלקת המנורה להאיר את העולם כולו באור האלוקי המאוחד של מנורת עם-ישראל.

 

 

3. רשות הרבים. אתם כותבים:

המדור עומד לרשות הקוראים, אתם מוזמנים לכתוב אלינו.

 

 

4. ניצוצות. אמרות השבוע:

יצר הרע מפתה את האדם לשלוט על אחרים, כדי ששעתו לא תהיה פנויה לשלוט על עצמו.

(הרבי מרדזין)

 

הוא החניף לעצמו על היותו חסר דעות קדומות, ודבר זה לכשעצמו הנו דעה קדומה.

(אנטול פרנס)

 

 

5. בזכות הסוסים. סיפור:

בצעירותו ערך רבי זוסיה מהאניפולי גלות והיה נודד מעיר לעיר. לעיתים הזדמן לברדיצ'ב ושם אירח אותו מלמד עני.

לימים יצא שמו בעולם ואלפי חסידים נהו אחריו. ושוב הגיע לברדיצ'ב, הפעם במרכבה רתומה לסוסים.

בין מקבלי פניו היה גביר אחד, שהזמינו להתארח בביתו המרווח.

ענה לו רבי זוסיה:

"בימים מקדם, כשבאתי לברדיצ'ב, הכניס אותי לביתו רק אותו מלמד עני. מה נשתנה? אז באתי ברגל, במקלי ובתרמילי, והפעם באתי במרכבה ובסוסים. אם כן, יתארחו הסוסים בביתך ואני אלך לביתו של המלמד העני, כמקודם."

 

 

נשמח לקבל את מכתביכם:

mailto:editor@shalombeinenu.org

 

מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".

 

חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  

או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02

או בפקס: 0740-649 02.

 

אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:

http://www.shalombeinenu.org

 

ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.

"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.

עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"