עם 1
הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                       
ב"ה, ג' תמוז תשס"ב, 13 ביוני ‏2002
עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף
 
השבוע:
1.      בינינו- דבר המערכת
2.      רשות הרבים- אתם כותבים
3.      ניצוצות- אמרת השבוע
4.      קצת אחרת- חדשות שעשו לנו את היום
5.      לא עוד- סיפור
  
 1. בינינו. דבר המערכת:
 סצנה מוזרה: יושב אדם על ספסל ציבורי ברחובה של עיר ומכה בידו על ירך רגלו. עוברים ושבים שחולפים על פניו מסתכלים בתמיהה, מנידים בראשם וממשיכים הלאה (כתלמידים  טובים של התרבות המערבית). כשלבסוף פלוני (חריג) אינו מצליח להתאפק ושואל אותו למעשיו, הוא משיב במלוא הרצינות: " הרגל הזו עושה לי בעיות; היא מתעייפת בקלות, ולאחר כל הליכה קצרה היא מתחילה לכאוב. הגיע הזמן ללמד אותה לקח".
כל בר- דעת יודה שמשהו במוחו של מיודענו משובש. אדם מן הישוב לא יחבוט באיבר מגופו, גם אם אותו איבר אינו מתפקד כראוי.
בספר שופטים (כ, יא) נאמר: "כל איש ישראל אל העיר, כאיש אחד חברים", ומסביר רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, שכלל ישראל הם כמו איש אחד שמורכב מאיברים רבים. וממש כמו באיברי הגוף, שלמרות שכל חלק הוא איבר בפני עצמו, עם זאת הוא שייך לכלל הגוף. כשיש חוסר או מום באחד האיברים ממילא חסר בכלל הגוף.
 נקודה זו מודגשת שוב ושוב במקורות היהודיים, עד כדי כך שמוצאים בגמרא, במסכת כריתות שכל תענית שלא משתתפים בה גם העבריינים שבחברה- אינה תענית. כלומר- אפילו אם  העבריינים חסרים- נפגמות השלמות וההרמוניה הכללית.
זאת ועוד, לכל אחד ואחת מאיתנו יש מעלות מיוחדות, וכמו שבגופנו- אמנם הרגל אינה ניצבת בחשיבותם של הראש או הלב, בכל זאת בדברים מסוימים, דווקא היא החשובה ביותר; היא זו שנושאת את כל הגוף לכל מקום שברצונו להגיע.
לכל פרט ופרט בחברה יש תכונות, כישורים ויכולות יחודיים, שעל-ידי הכוונתם לאפיקים מועילים, יכול האדם לתרום את תרומתו גם לטובת הרבים.
וכשם שאין מנהגנו לשבת על ספסל ציבורי ולהכות את רגלנו, גם אם היא סוררת במקצת, מכיוון שזו הרגל שלנו- בשר מבשרנו, כך כדאי שנלמד ליישם גישה זו גם בחיי היום-יום הציבוריים שלנו.
 
 
 2. רשות הרבים. אתם כותבים:
מדור זה עומד לרשותכם. נשמח לקבל מכתבים.
במסגרת זו אנו גם ממשיכים לפרסם חיבורים מ"תחרות החיבורים לבני- נוער" שנערכה על- ידי 'שלום בינינו':
 
טוב שכן קרוב / זוהרה ולצר, בית שמש
 
ברחוב יפה, בין בתים וגינות, ניצב בניין בן שלוש קומות. ובבניין גרו בשלווה וכבוד חמישה דיירים כלומר, חמש משפחות.
בקומה הראשונה גרה משפחת זהבי. האבא – מתכנת והאמא – עו"ד, עם בנם תום וחתולתם סיסי.
ומולם באותה קומה – גרה משפחת מזרחי. האבא – קבלן עבודות עפר והאמא – אחות, עם שלושת ילדיהם – עומר, קרן ומירי.
בקומה השניה גרה משפחת לייבוביץ'. האב – אברך בכולל ואשתו מורה, ועמם שבעה ילדים בלי עין הרע – אבריימי ושרוליק, ציפי וריבקי, שושנה ומוטי – ואת שמו של האחרון שכחתי!
ומולם, בשמחה, גרה משפחת ברדוגו. האב – משגיח כשרות, האמא – עקרת בית, ועמם חמשת ילדיהם – יוסף-חיים, עובדיה, מרגלית, שמעון ושלמה – כן ירבו וישתבח שמו!
ובדירת הגג – בקומה העליונה, אה! זו הייתה ממש תעלומה. גר בה אדון כהן נעים ההליכות, אך זה כל שידעו עליו לא יותר ולא פחות! זקן וכבוד שופע חוכמה – אבל לא מרבה בשיחה משום מה!
וכן בבניין היפה בן שלוש הקומות חיו יחדיו – חילונים, אשכנזים, ספרדים, מסורתיים, חרדים ליטאים, ש"סניקים מובהקים ואדון אחד – לא ברור אך נכבד!
והנה בבוקר אחד בלי כל התראה – הופרה השלווה שבבניין שררה.
היו שטענו שאשמים ילדי משפחת לייבוביץ' שניפצו, בלי כוונה, את חלונה של משפ' מזרחי, והיו שטענו שאשמה חתולתם של משפ' זהבי, ששרטה, עם כוונה, את בנם של משפ' ברדוגו.
יוסף-חיים רץ הביתה וזעק מרה, ובעקבותיו יצאה אמו והגישה תלונה. כך או כך, החלה הקרקע בוערת, ומיום ליום התפשטה האיבה והמחלוקת.
מזרחי סיפרו בזעזוע למשפחת זהבי כיצד החלון נשבר והרוח חדרה, והילד הצטנן וההורים אשמים בחינוך המקולקל זהבי מיהר מצדו ופרט על התגובה המוגזמת של הבן שנשרט. ומשפחת ברדוגו נאלצה להסביר – למזרחי עד כמה חצוף מר זהבי, שציפה שהבן יישרט שמחה – ויושיט לחתולה גם לחי שניה!
מר לייבוביץ' תינה צרותיו למר זהבי והכעיס בכך את מר ברדוגו שכנו, שכעס על משפחת מזרחי שהבינה את זהבי, שכעס גם על מזרחי ששמע את דברי מר ברדוגו, שכעס על על אוף הכל הסתבך!
ופתאום בבניין היפה נשמעו קולות רמים – של כינויים, עלבונות ותיאורים מעליבים.
"חרדי פרזיט", "כופר להכעיס", "פרימיטיבי אחד", "ש"סניק שרוף!" "אשכנזי קר בלי רגש", "מרוקאי סכין"
והאדמה בוערת, והמוח קודח – מחפש איך להציק לשני, ואיך לנצח.
והמוח היהודי – ממציא פטנטים!
גב' ברדוגו אימצה לעצמה, להקת יונים ענקית. היא האכילה אותם והשקתה אותם וממש ממש התחננה בפניהם שיישארו כדיירי קבע בחלונה. וכמובן, יונים שבעות ומרוצות – גם עשו צרכיהם ולכלכו את מרפסתו של השכן זהבי. ואם יונה אחת פרשה מהעדה והחליטה לרעות בשדות זרים, הייתה מרת ברדוגו מצטערת ולא נחה עד אשר מצאה לה יונה אחרת.
ומר זהבי הכועס עשה לו מנהג של קבע לשמוע רדיו בשבת בקולי קולות "למען יישמעו וייראו".
ובשבתות הבאים פרץ בליל של קולות:
"מנוחה ושמחה אור ליהודים" "גול!! אחת אפס למכבי שעריים!" "יונה מצאה בו מנוח" מאמצים חובשי הכיפה את קולם. וזהבי ששמע "יונה" קם בזעם ומגביר עוד יותר
גב' מזרחי הצטרפה למסע, וסיפרה לאנשי המשרד שאחראי על הניקיון ("זבל מי שמלכלך") על "חתול הזבל" של זהבי שאותה ראתה פעמיים עושה צרכיה בארגז החול בגינה הציבורית.
אומנם החתולה כיסתה אחריה, אבל זה בכל זאת מגעיל ופויה ואיכסה! ומציק! תשאלו אפילו את דליה איציק!
ומר לייבוביץ' שהרגיש קצת מחוץ לעניינים – מצא דרך מקורית לאמלל ת'שכנים:
הוא קרא לשרוליק ואבריימי, ציפי וריבקי, לשושנה ומוטי ולקטן שאת שמו שוב שכחתי. ואמר להם חת ושתיים במלוא הסמכות – שמעתה לקפוץ ולהרעיש לשכנים – יש להם רשות!
השכנים היו משוכנעים כעת – שלא ניתן לגור ביחד עם שוני כל כך בולט! והמצב הולך ומדרדר מיום ליום – והחיים בבניין היפה כבר ממש גיהינום!
השמועות מתפשטות כמו אש בשדה קוצים. ומגיעים מכל עבר סוחרים רבים, נשענים על גבול הגדר הבנויה וצוחקים זה לזה בהנאה גלויה.
"הנה, הנה, עוד מעט יאכלו הם זה את זה – וכל הבניין ייפול בידינו כפרי בשל! בלי מחיר מופקע או משא ומתן ארוך – הם עוד יתחננו שניקח מהם את הדירות בזיל הזול"!
בלילה אחד – כל שכן ושכן, הבין שכבר נמאס וכך להמשיך לא יתכן! טיכסו עצה הבעל עם האישה – ומיד הכינו שלט שעל המרפסת ניתלה (ועליו כתבו פחות או יותר בזו הלשון):
דירה למכירה!
נוף משגע – ציוץ יונים
שלווה ואחווה – וקולות ילדים
והשכנים – מגוונים ופשוט
נהדרים!!??
בבוקר השכימו כולם ונוכחו לראות בתדהמה – שבכל חלון (כמעט) התנוסס שלט דומה (פחות או יותר).
כינסו בדחיפות אסיפת דיירים, וקבעו עד כמה חמור מצב העניינים. וזה מאשים וזה מכחיש, וזה משתיק וזה מרעיש; וכל העסק עמד להתפוצץ!! עד שנזכרו במר כהן הזקן – אולי הוא יוכל לייעץ??
"רעיון מצוין"! הסכימו כולם, ופנו בצעד נמרץ ותוקפני לעלות לדירת הגג. דפקו בדלת – ומר כהן פתח ושאל אותם במאור פנים – "במה אפשר לעזור?"
הדיירים החלו להסביר בצעקות ובכעס מי אשם, ומה קרה, וכמובן לכל שכן הצמידו איזה "תואר" או קללה.
"די, די", השתיק אותם מר כהן בהינף יד. "באתם בזמן מתאים ומיוחד". היכנסו נא לסלון ביתי, מארח אני בדיוק את בני משפחתי". נכנסו השכנים חמוצי פנים – ונשארו המומים למראה שראו בפנים!
מר כהן הציג את הנוכחים:
"הכירו בבקשה את אחי אברום, הוא גר בירושלים במאה שערים.
וזה חתני, משה ברוכיאן, שעלה לא מזמן מהעיר טהרן.
וזו בתי – היא מנכלי"ת של חברה ובתי השניה – חוזרת בתשובה.
כולם התאספו לכבוד יום הולדתי! שבו, שבו, אולי תצטרפו למסיבה שלי?"
והשכנים המבוישים מלמלו דבר מה, ומיהרו לצאת מהדירה בבושה וכלימה! וכל אחד הרהר וחשב בעמקי ליבו: "עד איפה הגעתי? מה קרה לי פתאום?
למר כהן יש משפחה כל כך מגוונת, ועם זאת ממש חמה ומלוכדת. וכל אחד שונה וחי בדרכו אבל מתוך כבוד והערכה לשונה ממנו!! והשלום והנחת קורנים מתוכם, והשמחה, כך נראה, נמצאת במעונם!
ואנו כמו טיפשים רצינו לערב את מר כהן במריבות הטיפשיות שלנו!!!
לא אלאה אתכם, הקוראים, בתיאור ארוך של ניסיונות הפיוס, וה"סולחה" וההשלמה. רק אומר כי אחד אחד, הוסרו השלטים מהמרפסת, הילדים חזרו לשחק בצורה סבירה, היונים הורחקו לגינה הציבורית, והרדיו שב לנגן בקול רגיל.
ואם ראיתם אדם נס בבהלה מהבניין היפה – הרי זה היה סוחר דירות, שסולק משם, בליווי צרור "איחולים" ו"ברכות".
ושוב ברחוב יפה בין בתים וגינות
עומד לו בניין בן שלוש קומות
ובו גרים חמישה דיירים בשלווה
מתוך כבוד הדדי – ובלי שום מריבה.
ואם תרצו – בניין זה הוא משל ושנינה לרחוב שלם, לקהילה, ואולי אף לכל המדינה.
ואם תרצו – שלום בינינו אין זו אגדה!
 
3. ניצוצות. אמרת השבוע:
כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לפרצופך,
כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך. (רבי מנחם מענדל מקוצק)
 
פגיעה שפוגעים בנו וזו שאנו פוגעים בזולתנו אינן נמדדות באמת-מידה אחת. (איזופוס)
 
4. קצת אחרת. חדשות שעשו לנו את היום:
המדור עדיין אינו פעיל.
נשמח לשמוע מכם אודות אירועים, פעילויות, גופים  ואנשים שתורמים לאהבה ואחדות בעם.
 
5. לא עוד. סיפור:
כשהיה רבי שלום בער פעוט כבן ארבע, הביא החייט אל ביתם בגד שתפר עבור הרבנית. בעוד אמו הרבנית מתבוננת בבגד החדש, הצביע הילד על כיסו של החייט, ממנו בצבצה פיסת אריג זהה לאריג שממנו נתפר הבגד.
למראה ידו המצביעה של הילד סמקו פני החייט והוא מלמל במבוכה: "סליחה שכחתי שנותרה פיסת בד באמת סליחה".
כשעזב החייט את הבית פנתה הרבנית אל בנה והוכיחה אותו: "מדוע העלבת את החייט?" והילד פרץ בבכי מר.
חלפו מספר ימים והפעוט נכנס אל חדרו של אביו, הרבי ושאל: "אבא, כיצד אפשר לתקן עוון של הלבנת פנים?"
"מדוע תשאל זאת בני?" בקש האב לדעת.
"רצוני לדעת", השיב הילד ולא הוסיף.
כשנודע הדבר לרבנית, התפלאה מאד ושאלה את בנה: "מדוע לא ספרת לאביך את המעשה?"
השיב הילד: "לא די שנכשלתי בהלבנת פנים, האם עלי לעבור גם על עוון רכילות ולשון הרע?!"
 
 
נשמח לקבל את מכתביכם:
mailto:editor@shalombeinenu.org
עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"
 
אנא ספרו לחברים נוספים אודות "עם 1"- השבועון האלקטרוני של "שלום בינינו".
 
חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org   או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02 
 או בפקס: 0740-649 02.
 
ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.
 
"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.
  
אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:
http://www.shalombeinenu.org