עם 1
הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                              
ב"ה, גיליון 26, ט' כסלו תשס"ג, 14 בנובמבר ‏2002
שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף
  
השבוע:
1. בינינו- משולחן המערכת
2. לחיות עם הזמן- פרשת ויצא
3. רשות הרבים- אתם כותבים
4. ניצוצות- אמרות השבוע
5. לשם מה?- סיפור
 
 בינינו. משולחן המערכת:
רבי עקיבא והלל הזקן / אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל
אני רואה עצמי שייך ללאום היהודי ובעיקר לקבוצה הציונית בעם היהודי, המגשימה את כינון האומה העברית המודרנית בארץ- ישראל במסגרת מדינת ישראל עצמאית.
המדינה היהודית האידיאלית בעיני היא מדינה דמוקרטית המבססת את האידיאולוגיה שלה על הערכים האוניברסליים של החירות, השוויון והאחווה, ועל הערכים ההומניסטיים ההיסטוריים של המורשת היהודית.
אין דרך טובה יותר, כדי להגשים את האתגר החיוני הזה של לעשות שלום בינינו, מאשר לדבוק, להפנים ולפעול על פי שני הכללים הבאים שקבעו אבותינו הרעיוניים:
하나.                  "מה ששנוא עלייך אל תעשה לחבריך" (המלצת הלל הזקן)
둘. "ואהבת לרעך כמוך" (המלצת רבי עקיבא, בעקבות ספר 'ויקרא', פרק יט, פסוק  יח)
אני נוטה לאמץ את הערך של אהבת ישראל באפיקי המשנה הבאים:
하나.                  אהבת העם היהודי והמורשת היהודית, על אף שלפעמים אינני מזדהה עם כל פרט ופרט שבהם.
둘. אהבת ארץ ישראל כמולדתנו הלאומית בעבר, בהווה ובעתיד.
셋.  אהבה עמוקה, תוך דרך ארץ, אל מכלול הערכים המוסריים אשר צמחו והתפתחו במורשת היהודית, על כל גלגוליה. אם גם אני מרשה לעצמי להסתייג מרעיונות הנוגדים את שני הכללים המוסריים הבסיסיים של הלל הזקן ורבי עקיבא שהזכרתי קודם לכן.
 
2. לחיות עם הזמן. פרשת ויצא:
בפתיחת פרשת השבוע נאמר: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". המדרש מבאר שפסוק זה (כולל שאר הפסוקים שבתחילת הפרשה) רומז על יציאה לגלות: "ויצא יעקב" העם היהודי נקרא בשם "יעקב" והם יצאו מ"באר שבע" – היא ארץ ישראל, השבועה של הקב"ה לאברהם אבינו ( כמו שהובטח לאברהם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת"), ומשם הלכו "חרנה" – היא הגלות, מקום "חרון-אף" של הקב"ה.
ובסיום הפרשה, כאשר חזר יעקב מבית לבן אל ארץ ישראל, נאמר: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים", ומפרש רש"י: "מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ"- בפסוק זה מרומזת השיבה מן הגלות חזרה לארץ ישראל, לקראת הגאולה השלימה.
מהדימוי האמור, של הגלות להליכתו של יעקב לחרן, אנו למדים עניין יסודי בכללות מטרת הגלות ותפקידה:
להליכתו של יעקב לחרן היו שתי סיבות, כמסופר בפרשה הקודמת:
הראשונה- הבריחה מפני עשיו שרצה להרוגו. והשניה- כדי למצוא אשה ולהקים משפחה.
ואכן זכה יעקב למצוא את זיווגו בחרן והחל דווקא שם את בניית יסודות העם היהודי – שנים עשר שבטי ישראל. מובן שהסיבה האחרונה היא העיקרית והפנימית, אלא שנפלאות דרכי הבורא, והוא מוצא דרכים שונות כדי להגיע למטרה, וכאן היה זה דווקא עשיו שגרם לכך שיעקב ברח לחרן ושם החל לבנות את משפחתו.
כזו ממש היא גם יציאת בני-ישראל לגלות הארוכה; הטעם החיצוני לגלות הוא, חורבן בית-המקדש על-ידי הרומאים, שנגרם כתוצאה מחטאי העם (כמו שכתוב: "מפני חטאינו גלינו מארצנו"). אולם המטרה והתכלית הפנימית של כל הגלות הארוכה היא, לזכך את העולם כולו ולהפוך אותו למשכן הראוי להתגלות הקדוש-ברוך-הוא, וכמאמר חז"ל: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן בין האומות", ועוד כתוב: "לא גלו ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים".
לאור האמור מובנת אריכות הגלות, שמטרתה לא רק לכפר על חטאינו (שלזה אין צורך בכזו אריכות), אלא גם ובעיקר לזכך ולהאיר את העולם באור האלוקי, עד אשר בקרוב ממש נזכה שיעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ לחלוטין, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
 
3. רשות הרבים. אתם כותבים:
המדור עומד לרשות הקוראים, אתם מוזמנים לכתוב אלינו.
לפניכם חיבור נוסף מתוך תחרות החיבורים לנוער של "שלום בינינו":
 
חום ממיס / טוביה ואפרים רובינשטיין, ירושלים
כך עמדנו שנינו ברחבה הקטנה ידינו בכיסי המכנסים ומבע פנינו אומר עוינות, כעס והרבה טינה שבלב.
השמש זרחה לה אבל לא היה בחומה כדי להמס את חומת העוינות שגבהה.
"למה לקחתם לנו את הכדור?" שאל יואב כשסבר פניו מתקשח, מאחוריו עמדו כמה מחבריו מביטים בעניין אחר הדו קרב העומד להיפתח.
"ולמה אתם הפרעתם לנו במשחק אתמול?" שאלתי אני משתדל שלא לפרוץ בבכי. בצדי השביל צמחו הצבעוניים, מזג האוויר היה נאה ואביבי, פרפרים התעופפו להם בחופשיות, הכל אמר יופי והדר. רק בלב שלנו לא היתה דריסת רגל לאביב הפורח והססגוני. ניצבנו שנינו כמו תמיד דרוכים לקרב. אף אחד מאיתנו לא התפנה להביט ביופי הבריאה, בהרמוניה השולטת סביב בשלוה. היא רחקה מעמנו מרחק שנות אור.
בכלל מאז אני זוכר את עצמי היו העימותים בינינו ילדי תלמוד תורה "תורה אור" וילדי בית הספר המקומי "מעלות" לחם חוקינו. היינו רבים כל אימת שמשהו מהם היה מעיז פניו אלינו, או לחלופין כשמישהו מאיתנו היה מתקרב לקבוצה שלהם יתר על המידה לדעתם כמובן.
לומר את האמת, אף פעם לא הבנתי למה מוכרח הכל להיות מושתת על וויכוחים ומריבות? למה קמה וניצבה חומת העוינות והשנאה בינינו? אבל היא היתה שם. קיימת ומציאותית, בלתי עבירה ומכאיבה.
בסך הכל היינו ילדים בגילאים זהים כמעט, גרנו בשכנות זה לזה, גדלנו באותו הרחוב ולעיתים באותו הבניין בשכונת רמות. נפגשנו במכולת ובחנות הירקות השכונתית. מן הסתם יכלו להיות לנו נושאי שיחה משותפים ורבים. אבל על הכל האפילה צילה של המריבה. תמיד היינו עוינים זה לזה. אף פעם לא זכרנו בדיוק מאיזו נקודה התחילה המריבה. אבל היא תמיד היתה שם.
עכשיו, היה הנושא המרכזי הכדור שלקחנו מבלי רשות ממגרש הכדורגל בבית הספר "מעלות".
"למה לקחתם לנו?" זעם יואב.
"לא לקחנו".
"לקחתם. ראינו מצוין". וכבר נשלחו הידיים קדימה ומהלומות של ממש הוחלפו.
"אתם התחלתם איתנו".
"מה פתאום? אתם בעצמכם".
כמו לרוב המריבות הללו, לא היתה למריבה הזו נקודת פתיחה, אמצע או סוף. סתם כך התפזרנו לנו זועמים וכועסים. "מוכרחים ללמד אותם לקח אחת ולתמיד." אמר חיים בזעף. "אי אפשר להמשיך במריבות האלו".
"אתם אשמים". צעק אחרינו ילד ממושקף כבן תשע. "אתם מחפשים סיבה למריבה".
"שוב רבתם עם ילדי השכנים?" שאל אותי אבא מיד בהיכנסי הביתה עקבות הדמעות והזעם ניכרים היטב על פני.
"כן. אנחנו מוכרחים לעבור דירה, לשכונה שקטה יותר, למקום אחר." פרצתי בבכי של תסכול. "הילדים הללו מבית הספר "מעלות" ממררים את חיינו".
"ואתם מה עשיתם להם?" לא הועילו דמעותיי להסתיר את האמת מאבא שלי החכם.
"כלום. רק לקחנו להם את הכדור בגלל שהם הפריעו לנו במשחק אתמול. רצינו ללמד אותם לקח." אבא שקע חרש במחשבות. "מוכרחים לעשות משהו" אמר לעצמו.
"מוכרחים ללמד אותם לקח אחת ולתמיד." אמרתי גם אני מהנהן בראשי במרץ. אבא שלי צודק.
 
ליל שבת פרש כנפיו על היקום. אוירה של שלוה אפפה את השכונה הקטנה שלנו, אוירה של ביתיות, חום ושלום. ישבנו לנו כל בני הבית סביב שולחן השבת סועדים ממיטב מטעמיה של אמא, משוחחים ומזמרים. קולות רמים של צחוק פרוע העכירו לפתע פתאום את האווירה. "זה רעיון מצוין. אנחנו חייבים ללמד אותם לקח." שמענו את קולו של בועז מנהיג חבורת ילדי בית הספר "מעלות" אומר לחבריו בלהט. "עכשיו, זו ההזדמנות שלנו. הם נמצאים בבית ליד שולחן השבת שלהם." נדרכנו כולנו. הבנו היטב את אשר עומד לקרוא. ילדי השכונה שלנו מן הקבוצה השניה רוצים להתנקם בנו על שלקחנו את הכדור שלהם לפני יומיים.
"אבא מה יהיה?" כמעט בכינו כששמענו את השיחה שהתנהלה לה מבלי משים מתחת לחלון חדר האורחים שם הסבנו.
"יהיה טוב". אמר אבא והחל מזמר בניחותא "כי אשמרה שבת".
"אבל הם רוצים להזיק לנו." הסבתי שוב את תשומת ליבו של אבא.
"הם מנקבים את צמיגי האופניים החדשות שלנו במכשיר חד." אמר אחי הקטן שרץ לחלון המטבח המשקיף על הרחבה שבחצר הגדולה.
"כך?" התעורר אבא. "הם משחיתים את צמיגי האופניים שלכם? מוכרחים לעשות משהו. אי אפשר יותר להחריש." קם ממקומו.
"נכון. מוכרחים לתפוס אותם וללמד אותם לקח אחת ולתמיד." הסכמנו אחי ואני בהתלהבות משערים כי אבא עומד להכות את הילדים המשחיתים הללו, או לכל הפחות לגעור בהם בחומרה. אז עדין לא שערנו מהו לימוד לקח אצל אבא שלי
"בואו איתי." הורה לנו אבא חרש. בשקט פסענו על בהונותינו מתכוונים להפתיע את הילדים ולתפסם בשעת מעשה. הקפנו את הרחבה הגדולה והגענו היישר למקום שם היו קשורים האופניים שלנו בדרך כלל. חמשת הילדים שהכרנו היטב והוו את מנהיגי חבורת הילדים בבית הספר "מעלות" היו שקועים כל כך בהשחתת הציוד שלנו עד שלא הבחינו בנו כלל.
"מה אתם עושים כאן?" הצביע אבא על המכשיר החד שבידיהם. ההפתעה היתה מושלמת. בבת אחת הרימו את עיניהם חמישה זוגות עיניים מבוהלות. מחפשות דרך מילוט. אבל הדרך הזו היתה חסומה בפניהם. עמדנו שם שלושתנו כשמבט של תוכחה בעינינו.
"לא התכוונו." גמגם משהו עודד הנבוך.
"רצינו להחזיר להם על שלקחו לנו את הכדור." אמר גם בועז הגבוה שבחבורה.
"נכון. מגיע להם." אמר כעת גם שי.
"ולהשחית רכוש זו דרך מקובלת?" שאל אבא כשקולו שקט. חמשת הילדים השפילו מבט נבוך ומבוהל, הם ציפו לגרוע מכל, למכות, לצעקות אולי אפילו להתערבות משטרתית.
אבל לאבא שלנו היתה תוכנית אחרת.
"לא יתכן שאוירה כזו של עוינות תשרור בשכונה שלנו." אמר. "מדורת המחלוקת שלכם מאיימת לכלות כל חלקה טובה בשכונה שלווה כשלנו. בואו איתי."
"לאן אתה לוקח אותם?" בקשתי לברר. אבל אבא לא השיב ישירות. "קור ועוינות ממיסים רק על ידי חום והתקרבות." אמר לי ואני לא הבנתי דבר.
"מגיע להם מכות". הזכרתי לאבא שלהפתעתי הוביל את חמשת הילדים המפוחדים היישר לתוך חדר האורחים שלנו המלא אור וחום.
נרות השבת עדין דלקו, השולחן נותר ערוך והמפה הצחורה נקיה.
"שבו." הורה אבא לחמשת הילדים שנראו פתאום קטנים ומבוהלים כל כך, לא מאיימים ומפחידים כמו שהכרנו אותם אנחנו. הם בסך הכל בגיל שלנו – נזכרנו פתאום. בסך הכל ילדים.
"תרצו משהו לשתות?" פנה אליהם אבא בחום.
היינו נדהמים. אני ואחי בדיוק כמו חבורת הילדים הקטנה. הם ציפו לכל, לצעקות, לתוכחה אפילו למכות אבל לשאלה כזו? הוא מצא אותם בלתי מוכנים בכלל למצב הזה.
"הם התחילו אתנו קודם." ניסה שי לומר. אבל אבא רק חייך. "מה זה חשוב? אתם בטח צמאים חם היום." מזג לאורחים הלא צפויים שלנו כוס קולה צונן.
"התכבדו." הגישה אמא לשולחן ממיטב מאכלי השבת שלה. "תטעמו מן העוגה שלנו." הגישה לילדים את עוגת הקרם המפורסמת שלה. הבטנו בעיניהם של חמשת הילדים מבית הספר "מעלות" שהשפילו מבט.
"באמת סליחה." גמגם בועז וכמעט פרץ בבכי. "לא היינו צריכים להשחית את האופניים שלכם."
"ואנחנו לא היינו צריכים לקחת לכם את הכדור." מצאתי את עצמי מתנצל.
"כן אנחנו מוכנים לתקן את הנזק." אמר עודד ופניו הפכו ארגמניות מבושה.
"תאכלו משהו." הפציר בהם כשראה את ישיבתם הקפואה של השכנים שלנו. "אתם בסך הכל שכנים שלנו. מותר לכם להתכבד."
בועז היה הראשון שהעז ללגום מן הקולה הצוננת. "תודה. חם מאוד בחוץ." אמר.
"העוגה טעימה מאוד." הוסיף גם שי שטעם מן הקרם והקצפת. "נעים מאוד אצלכם." אמר בכנות.
"חם ונעים. ההורים שלי לא בבית." הסביר. "הם יצאו לחברים. שעמם לנו לכן החלטנו להציק לכם." הודה.
"אתה תמיד יכול לבוא אלינו." אמרה אמא. "אתה בסך הכל בגיל של שלוימי שלי.
"נכון שלוימי?" פנתה אלי ואני האדמתי מבושה. "אתם יכולים להיות חברים טובים."
"חברים טובים?" הייתי מופתע זיכרון המריבות הקשות בינינו עומד חי מול עיני. נזכרתי במהלומות, ובעלבונות ההדדיים, בכעסים ובניכור. אבל פתאום למול הנרות נראו כל אלו לא חשובים ואפילו משניים. החום בבית שלנו גרם לחומת הקרירות להמס לה אט אט. אבא שלי צודק מריבה, קור וניכור מפשירים רק על ידי חום והתקרבות.
התחלתי להבין מה היתה כוונתו של אבא.
"כן למה לא?" שאל אבא מופתע. "בסך הכל אתם שכנים. אתם בגילאים מקבילים, נפגשים כל יום במכולת השכונתית, במרכז המסחרי ובדרך לבית הספר. למה שלא תהיו חברים?"
"אבל הדרך שלנו שונה כל כך." אמרתי אני מופתע מהלך מחשבתם של הורי.
"מה השאיפה שלכם? המטרה שאתם שואפים אליה?" הקשה אבא למול שנינו.
"אנחנו רוצים שלום בינינו לבין אויבנו." דקלם אורי השכן שלנו זה שיראנו מפניו כל כך עד היום הזה.
"גם אנחנו רוצים את זה." הסכים אחי הקטן.
"אתם רואים? המטרה אחת. עוד תפגשו רבות סוללים לכם דרך למען הגשמת השאיפה הזו. אבל אולי אפשר להתחיל לסלול דרך של שלוה ולשום בינינו לבין עצמנו?"
"אתה צודק." הסכים בועז לדברים. "היינו עסוקים במריבות ולא שמנו לב לדברים החשובים באמת."
"הדרך שלנו שונה, אבל המטרה אחת." אמרה גם אמא. חמשת הנערים קמו ללכת מודים לנו ומתנצלים על הנזק שהסבו לנו. "הכל היה כדאי כדי להביא לדו שיח פורה שכזה." אמרתי אני והסמקתי.
"עוד ניפגש." אמר גם אורי. "ונוכל לנסות להיות חברים." הוסיף גם שי מבויש.
 
השמש זרחה לה בעוז, קרניה מפזזות בחדווה. הצבעונים פרחו בשלל צבעיהם היפים בצדי דרכים, ואנחנו עמדנו שם למול חבורת הנערים שבאה מולנו.
"באנו לקחת את האופניים שלכם לתיקון." הכריזו באומץ. "אנחנו נשלם את הנזק מדמי הכיס שלנו."
"אין צורך." ניסיתי להתנגד. "הממון אינו ולא כלום למול ההבנות והרצון להיטיב."
"לא. התיקון יהיה על חשבוננו." התעקש שי. "זה יהיה שכר הלימוד שלנו."
הבטנו כיצד חמשת הנערים גוררים את האופניים שלנו לעבר המרכז המסחרי ההומה באדם. השמש זרחה אבל לא היה בקרניה כדי לצרוב או כדי להזיק. היא המסה את שאריות הטינה, העוינות והכעס ההדדי. היו אלו קרניים יפות של הבטחה, של תקווה לעתיד טוב ומאושר יותר.
"מחר נוכל לשחק ביחד ב"מחניים"." צעקתי לעבר חמשת הנערים המתרחקים באיטיות.
"זה יכול להיות משחק מעניין ומרתק."
"נבוא לשחק אתכם." הבטיחו לי. "מחר בשעה חמש אחר הצהרים. אולי עד אז יהיו האופניים שלכם מוכנות ומתוקנות."
"נבוא." קולם הלך והתרחק. נבוא. נצרתי את ההבטחה בלבי. אולי יהיה המשחק המשותף הזה פתח להתקרבות מחדש? אולי יהיה סוף למריבות לחיכוכים ההדדיים? אולי התגלו בינינו במפתיע הבנות חדשות? אנחנו חייבים לנסות. חייבים להידבר ולשוחח.
למענינו, למענם ובעיקר למען הדורות הבאים אחרינו.
כי למרות שהדרכים שלנו שונות, למרות שהן לא מקבילות הרי היעד זהה, המטרה אחת לכולנו. כולנו עם אחד, לכולנו שאיפה אחת לשלום, אחדות ועולם טוב ומתוקן יותר. ובידינו הדבר
 
4. ניצוצות. אמרות השבוע:
הדרך האמיתי הוא שצריכים לדעת מהות עצמו, בהכרה אמיתית בחסרונות עצמו ובמעלות עצמו.
וכאשר יודעים את החסרונות לתקנם בעבודה בפועל, ולא לצאת ידי חובתו באנחות בלבד.
(ספר "היום יום")
 
מעדיף אני שיחה חופשית עם ידיד על פני כל התענוגות והשעשועים.
(דוד יום)
 
5. לשם מה?. סיפור:
רבי שלמה-זלמן, מחבר הספר "חמדת שלמה" דרכו בקודש בכל ערב שבת אין הוא מביא מבית המרחץ לביתו כותנתו שפשט, אלא נותנה לעני בין עניים.
פעם אחת ראה רבי שלמה-זלמן בחצרו של בנו שש כותנות תלויות על חבל ומתייבשות בחמה.
נכנס אצל בנו ואמר לו:
- שש כותנות לאדם אחד לשם מה? תן חמש מהן לעניים שאין להם אפילו כותונת אחת.
 
נשמח לקבל את מכתביכם:
mailto:editor@shalombeinenu.org
 
מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".
 
חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  
או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02
או בפקס: 0740-649 02.
 
אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:
http://www.shalombeinenu.org
 
ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.
"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.
עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"