עם 1

הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                             

ב"ה, גיליון 31, י"ד טבת תשס"ג, 19 בדצמבר ‏2002

שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף

 

השבוע:

1. בינינו- משולחן המערכת

2. לחיות עם הזמן- פרשת ויחי

3. רשות הרבים- אתם כותבים

4. ניצוצות- אמרות השבוע

5. עקימת אף- סיפור

 

בינינו. משולחן המערכת:

יסודות של מסורת בעולם של מודרנה / ג'ו עמר- זמר ופייטן

      הזהות היהודית שלי היא זו שהונחלה לי לפי עשרות שנים על ידי הוריי בעיר סיטאט במרוקו, ועל ידי רבי הרב ברוך טולידנו במכנס: עולם של תורה ומצוות, עבודת ה' בשמחה ותרומה ליישובו של עולם. מעורבות בכל תחומי העשייה והיצירה.

היסודות האלו לא השתנו גם היום אל המודרנה ומאפייניה. בני ובנותיי ובני משפחותיהם לוקחים יתדות אלו כעקרונות, וכל עולם ההיי טק וההישגיות הטכנולוגית לא שינו אותם. אפשר לחיות על הבסיסים הרוחניים- יהודיים הללו ולידם להצמיח ולצמוח עם השינויים הכבירים שמסביב. רופא יהודי שכיר ומדען היי טק בניו יורק מניחים תפילין ונוטלים לולב וארבעת המינים בסוכות ממש כמו אבותיי בקזבלנקה או במרקש.

      בגלל הסינתזה המיוחדת הזו, חשוב לשמור במדינה היהודית על אותו סטטוס קוו ששמר על המדינה מקוטביות ומתח מיותר בשנותיה הראשונות  עד עצם היום הזה. באחרונה חל כרסום בסטטוס קוו הזה ולרבים הוא נראה מיושן. אסור לפגוע בו אחרת הכל עלול להתפוצץ חלילה.

      "שלום בינינו" הוא לא דבר קל. ארכו שנים עד שהתרגלנו זה לתרבות של זה. אני זוכר את הזלזול במוזיקה שלי, בפיוט המרוקאי, בחוויה המאגרבית שהבאנו איתנו ארצה מסיטאט, מרקש, קזבלנקה, טנג'יר ופס. זלזלו, ואני כאבתי, אבל ידעתי שיום אחד תנצח התרבות הזו וירקדו את פרותיה בשמחות אשכנזיות.

ואכן, בסופו של דבר יש קבלה הדדית. צריך לשמור עליה אם נכונן סבלנות של אמת. כאן יש תפקיד עצום למדיה ולתקשורת. גם אם אין זה תפקידה המובהק. אנשים צריכים להבין שלכל ניואנס, כותרת, תמונה, מילה יש משמעות עצומה בשמירת החוטים הרופפים בלאו הכי, שעדיין מקשרים בין האוכלוסיות השונות. ולכן ידיעה או פרשנות חסרי רסן או דיווח מתלהם בתקשורת האלקטרונית עלולים לחבל במרקם העדין הזה ולפרום את החוליות שעדיין מחזיקות את החבילה כולה.

      הנה, "אהבת ישראל" אפשר ללמוד מן החברה החרדית דווקא. אבל על כך אף אחד לא מדווח. לכו למאה שערים או בני ברק ותראו את תעשיית גמילות החסדים, את העובדה שאיש שם לא נשאר רעב, את הנתינה כערך בסיסי בחיים עליו מחנכים בתלמודי התורה ותבינו מה זאת אהבת ישראל. היא מזכירה אגב את יחסי האהבה ששררו במלאח שבערי מרוקו, ארץ מוצאי. גם מי שלא היה לו הפרשי מעשר כדי שלקהילה ולנזקקיה יהיה את כל מה שהם נזקקים לו כבסיס לחיים.

מראה נפוץ היה סל המצרכים; כולל לחם, בשר, וירקות לשבת ולשבוע כולו שהיה מונח מדי יום חמישי בפתח בתי העניים.

בעלי היכולת הניחו זאת מבלי שאיש ידע מיהו הנותן וזו היתה הפסגה של מעשה הצדקה ואהבת החינם שלא על מנת לקבל פרס. לצערי, רואים היום את הדפוס הזה רק בשכונות החרדיות, וחבל שהן לא אומצו כנורמה לחברה הישראלית בכללותה.

גם סביב נתינה, כמו שירה, אפשר להתאחד ולהעפיל בהר יחדיו.

 

2. לחיות עם הזמן. פרשת ויחי:

כל דבר בתורה מדויק בתכלית. גם שמות הפרשיות מדויקים, ושמה של כל פרשה מבטא את מהותה ותוכנה. לאור זאת מתעוררת השאלה, מדוע נקראת פרשת השבוע בשם "ויחי", בה-בשעה שהיא עוסקת בהפך הגמור – כבר בתחילת הפרשה מסופר על פטירתו של יעקב אבינו ולא על חייו.

ההסבר טמון בעומק משמעותם של החיים. חיים אמיתיים הם נצחיים. חיים שיש בהם תנודות ושעלולים להיפסק, אינם חיים במובנו האמיתי של המושג. משום כך, רק על הקב"ה, מקור החיים, אפשר לומר שהוא חי באמת, כמו שנאמר: "וה' אלוקים אמת הוא אלוקים חיים". הואיל והקב"ה הוא "אמת", שאין בו שינויים ושאינו נפסק לעולם, הוא יכול להיקרא "חיים".

איך יכולים גם בני-תמותה לזכות ב"חיים" כאלה? מלמדת התורה- על-ידי דבקות בה'. הואיל והקב"ה הוא החיים האמיתיים, על-כן כל הדבק בו – אף הוא חי. וכך נאמר: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם – חיים כולכם היום". זו הסיבה שעם ישראל נמנה עם הדברים הנקראים "חיים", מכיוון שהוא דבק בקב"ה.

דבר זה בא לידי ביטוי דווקא כשיהודי פוגש בדרכו מכשולים ונדרש להתמודד עם קשיים ובעיות. כל עוד החיים זורמים על מי-מנוחות, לא באה לידי ביטוי ברור דבקותו בקב"ה. דווקא כשהוא נתקל בהפרעות ובקשיים בעבודת-ה' ומתגבר עליהם – אז מתגלה בבירור כי הוא דבק באמת בקב"ה, ואז הוא נקרא "חי".

עתה מובן למה נקראת פרשתנו "ויחי". דווקא כשיעקב אבינו נמצא במצרים והוא עומד לפני פטירתו – זה הזמן שבו זוהרת במלוא עוצמתה העובדה שהוא "חי".

קודם לכן היה יעקב בארץ-ישראל, מקום הקדושה. הוא אמנם עבר הרבה צרות וייסורים, אך עדיין לא היה די בכך לגלות את מידת דבקותו בקב"ה, כמתחייב מדרגתו הרוחנית העליונה. אך כאשר יעקב נמצא לפני פטירתו, לאחר שירד עם משפחתו למצרים, "ערוות הארץ", וגם שם הוא ובניו (ובכללם אפרים ומנשה שנולדו במצרים) עומדים בצדקתם במלוא השלמות – עכשיו רואים הכול את העובדה שיעקב אבינו "חי".

הגמרא אומרת: "יעקב אבינו לא מת; מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". המשך קיומו של עם-ישראל, מתוך דבקות בה', בדרכו של יעקב – זהו המשך חייו. לכן נקראת הפרשה "ויחי", היות שדווקא בה אנו רואים בבירור את החיים הנצחיים של יעקב אבינו.

ומכאן לקח נצחי, שדווקא בזמן הגלות, כאשר הקשיים והצרות מרובים, ובפרט בשעה שאין רואים בעיני בשר איך יכולים להיגאל ("נסתם הקץ" כמו שנאמר אצל יעקב), ואף-על-פי-כן לומדים יהודים תורה ומקיימים מצוות ומאמינים בכל עוז בגאולה השלמה – כאן מתגלה, שהתורה והקב"ה הם החיים האמיתיים של עם-ישראל.

 

3. רשות הרבים. אתם כותבים:

המדור עומד לרשות הקוראים, אתם מוזמנים לכתוב אלינו.

לפניכם חיבור נוסף מתחרות החיבורים לנוער של "שלום בינינו":

 

קשת של צבעים / צופיה בק, אזור

בקשת של צבעים

קיימים המון גוונים

ובין גוון לגוון

את השוני רואים.

לפעמים אם נביט בחטף בגוונים לא נשים לב למעברים.

לא נשים לב שהכחול לא דומה לירוק,

והצהוב והאדום הם צבעים מנוגדים.

אם נתמקד ללא מאמץ

ניתן יהיה לראות את שילוב הצבעים.

את היופי, הייחוד, השלמות שכל צבע מקרין לאחר,

ויוצר יחד את הקשת.

את היכולת בערבוב ללא קושי.

את הנולד מאותו ערבוב.

קחו למשל את האדום והצהוב, או את השחור והלבן,

כשהם בערבוביה הם יוצרים את הדור של הצבע הבא,

את צבעי הביניים, צבעי הקישור והגישור.

אך לא רק יצירת הגוונים חשובה.

כי אם קיומם זה לצד זה הוא הכרחי.

כדי שירמזו לנו משמיים, על שילוב השמש והגשם.

כדי שנזכור מנוח את האות המבשר, על תחילת הנולד.

כן, זה אנחנו!

כל אחד מאיתנו הוא צבע חשוב,

המרכיב את אותה הקשת החוזרת לשוב.

מזכירה לנו את צורך הקיום ליחד, לחיבור,

ולצמיחת החדש, כאות המבשר לנו את הנולד.

כולנו ביחד

חילונים, דתיים, ערבים, יהודים, מזרחים אשכנזים.

כולנו צבע ברור.

כל צבע הוא בעצם תולדות האחר

והקיום של היחד חייב להתחבר.

אם לשניה נעצור ונחשוב "שחור"

תמיד תהיה אפשרות שצבע אחד יכול לפלוש

ללא כל הסבר.

כי אין גבולות באותה הקשת,

כל צבע נמצא כמתחבר לידידו האחר.

אף צבע לא מתערבב מרצונו החופשי,

אף צבע לא מנסה להבליט את הצבע ה"אני".

קחו מחרוזת של חרוזים ותראו איך אותם חרוזים נעצרים

מאין מנוחה , על חרוז אחר, ללא ערבוב, כי מעצם סוגו

הוא נעמד במקומו.

וכך נוצרת המחרוזת המיוחדת

כך גם אותה הקשת.

כל צבע נח ליד צבע, למרות שלרגע, אפשר להתבלבל

כי אין גבול, ואין גדר ביניהם.

וכזאת אותה הקשת המחברת.

רוסים ואתיופים.

דתיים לאומיים וחרדים.

מזרחיים, אשכנזים.

ערבים, ישראלים.

ערבים, יהודים.

כולנו קשת אחת שצריכה ליצור את האור המיוחד.

ואם אחד מאיתנו יעלם

פתאום נרגיש שחסר.

חסר לנו גוון באותה הקשת

שממנה כולם נהנים.

וגם אם לפעמים נדמה לנו שאותם צבעים

רבים, מתווכחים ואולי לא מבינים

חשוב שנזכור!

שרק אם נתחבר לקשת המיוחלת

ניצור את השלם והמיוחד...

 

4. ניצוצות. אמרות השבוע:

כל ישראל, מטוב ועד רע, הם נפש אחת.

(רבי יהונתן אייבשיץ)

 

האדם הוא בעל-החיים היחידי המסמיק, או הצריך להסמיק.

(מרק טוויין)

 

5. עקימת אף. סיפור:

שעה שפרסם ה"חפץ חיים" את ספרו "שמירת הלשון" שלח בידי שליח העתק אל אחד מגדולי ישראל.

הלה עלעל בספר ואמר: על שום מה דווקא "שמירת הלשון", מפני מה לא חיבר ספר גם על "שמירת החוטם"?

השליח ראה את הדברים כהלצה, וסיפר על כך ל"חפץ חיים".

הצדק עמו אמר "החפץ חיים" אף בחוטם יש להיזהר, אף בחוטם אפשר לחטוא- בעקימת אף בלבד אפשר להמיט אסון, כמו שכתוב במפורש בפרשת 'ויחי': "כי באפם הרגו איש".

 

נשמח לקבל את מכתביכם:

mailto:editor@shalombeinenu.org

 

מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".

 

חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  

או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02

או בפקס: 0740-649 02.

 

אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:

http://www.shalombeinenu.org

 

ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.

"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.

עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"