עם 1

הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                       

ב"ה, גיליון 40, י"ח אדר א' תשס"ג, 20 בפברואר ‏2003

שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף

 

 

השבוע:

1.  בינינו- משולחן המערכת

2.  לחיות עם הזמן- פרשת תשא

3.  רשות הרבים- אתם כותבים

4.  ניצוצות- אמרות השבוע

5.  התחשבות- סיפור

 

 

בינינו. משולחן המערכת:

יהדות בגולה / גילת אנקורי

     כאשר מדובר בזהות יהודית, אי אפשר להפריד את המחשבות מן הסיפור האישי שלי והוא מתקשר אל סיפור המשפחה שמקורו בטארנוב שבפולין. שם נולד אבי, פרופ' צבי אנקורי, מרצה להיסטוריה, בנו של החזן צבי ווינמן שאת קיברו חשפנו בהתרגשות רבה- בתי, חברותיה לכיתה ואנוכי- במסגרת הסיור להכרת שורשים שהתקיים מטעם בית סיפרה. על הקבר נחרט "נעים זמירות ישראל" ואני חשתי כסוגרת מעגל.

     מן הצד השני אני חותרת אל משפחת וורבל ( ציפור אנקור) שראשה  הוסמך לרב אך העדיף להיות מורה ותלמידיו דווקא לא הצטערו על כך. כל המשפחה היתה טבועה ברוח ובספר ושמרה על קלה כחמורה, עד שנבעו הפרצות בחומת האורתודוכסיות הזו וכאשר יצאו "לתרבות שונה" והדליקו חשמל בפעם הראשונה- ציפו שהשמיים יפלו עליהם. כך גם ביום הראשון בחייהם שעבר ללא הנחת תפילין בבוקר. "ברק ירד מן השמים"- אלא שזה לא קרה ואפילו התקבל באכזבה מסוימת.

     אבא שלנו נהג ממש כאביו כאשר פרק עול תורה ומצוות. כאשר סיפר לאביו על החלטתו לא להניח תפילין ולהתפלל ולא לשמור שבת, הגיב האב ואמר: בסדר, אבל את מחצית השעה הזו שהקדשת קודם לכן ללימוד תורה  שתדע על מה אתה מוותר.

אינני רוצה שתקבל את עזיבת הדת מתוך בורות, אלא אני רוצה שתעשה זאת מתוך ידע ולאחר שלמדת. אני מעדיף אפיקורסים על עמי ארצות. אבא אמר לנו את אותן מילים: תחליטו אם אתן רוצות לאמץ את התכנים, הצורות והמהויות של הדת- אבל קודם שתחליטו עליכן לדעת על מה מדובר. כל משפחתו של אבי המשיכה בדרך הדתית ואפילו החרדית והקשרים בינינו , שאיננו דתיים, מצוינים. גם אם היתה "תקרית" של עימות ביני לבן דודי החרדי, לאחר שבן דוד משותף שלנו נפל במלחמת יום הכיפורים ואני באתי בטענות אל קרובי החרדי שאינו ממלא חובה לאומית לאחר שהוא לומד תורה, גם אז לאחר "הוצאת הקיטור" הכואב והחורה הזה, התיישרו ההדורים וחזרנו ליחסים טובים כמקודם.

הערכיות היהודית סובבת אותי כל חיי- כאן בארץ ובתקופות בהן שהתה המשפחה בחו"ל ואני למדתי שם.

בארץ באנו- אחיותיי ואני-  ותבענו קבלת שבת והדלקת נרות בבית. בלימודי בבית הספר ב"קולומבוס תורה - אקדמי" למדתי להתפלל מנחה ( עם הקידות במקומות הנכונים והלא נכונים). בבית הספר "רמ"ז" בניו יורק היתה לי חברה שהצהירה בפני בשיא האינטימיות "אני מאמינה בהשגחה" ואני כל כך קינאתי בה...

     מאבא למדתי מהו עיקרון: כאשר סירבו לתת לאתיופים להתפלל בבית הכנסת הגדול הוא התייצב עימם בזעקה שלא ייתכן שמי ששמר על יהדותו משך עשרות שנים במסירות עולמים לא יוכל לבסוף להתפלל בצוותא עם אחיו היהודים. וכאשר, מאידך, דפקו על דלתנו בארה"ב אנשי "ההארי קרישנה" פתח אבא בדברים עם אחד הצעירים הללו וגילה עד מהרה ששמו איננו "הרינה קדיסמנה" אלא בארי לייבוביץ' והוא דחק בו ללכת ללמוד יהדות קודם שהוא הולך לרעות בשדות הפילוסופיה והדת ההודית. אבא היה סובלני ללא גבולות כמעט. כמעט, כי היה לו גבול אדום עיקרי: כאשר שאלתי פעם את אבא על אפשרות של נישואין עם לא יהודי  הוא ענה חד משמעית: לא אקבל זאת. הייתי בהלם כי אבא היה עבורי בעל דימוי ליברלי, אבל גם כאן אני הולכת בעקבותיו: אכאב מאוד אם אחת מבנותיי תינשא ללא יהודי. וזה קו פרשת המים האמיתי שלנו.

     נוסף להכרה ולזהות היהודית שלי גם תגובות סביבתיות של גויים שמסביב שמעלות לא פעם ניחוח אנטישמי. אבי הורה לנו לא ללכת לביה"ס הכללי ( למדנו בו רק מספר שנים) כאשר חלו ראש השנה ויום הכיפורים בימי לימודים. אחותי הקטנה שמעה על ההיעדרות הזו את הכינוי "דירטי ג'ו". אני, לעומתה, התקבלתי במאור פנים על ידי חברי לכיתה. הם ברכו אותי לרגל ראש השנה שלנו. מדוע? מפני שהמורה שלי היתה טולרנטית ומבינה והסבירה לחברי הכיתה מדוע נעדרתי וכמה זה חשוב להזדהות עם חג דתי ולאומי.

אצל אחותי המורה היתה נגועה בשנאת ישראל והעבירה את תחושותיה לתלמידים. לא אשכח גם את אותו ילד שניגש אלי והתוודה בלחש: "את יודעת, גם אני חצי יהודי.." הוא לא העלה בדעתו שאני יכולה להיות יהודיה שלימה..

לא אשכח גם את הגוי השיכור שעלה לאוטובוס בארה"ב שהוביל אותי ואת חברי ממשחק כדורסל. הוא עלה וקילל את היהודים ולא עזרו כל מחאות אישתו שיפסיק. אבל בגילופין "נכנס יין יצא סוד" ואני כל כך רציתי באותו רגע שלחברי תהיינה כיפות על הראש (כפי  שחבשו בבית הכנסת) ושנקום להגיד לו: אנחנו יהודים!

     לצום התחלתי ביום הכיפורים לפני 13 שנה. יום קודם הצום הייתי במשבר קשה. גרנו בבקעה שבירושלים וכל אותו הלילה לא יכולתי להירדם. קמתי לפנות בוקר ולפתע ראיתי המון אדם נוהר. תהיתי לאן כולם הולכים בשעה כזו. בלא מודע, נסחפתי אחריהם והגעתי לכותל. נדמה לי שבעומק המשבר לא עיכלתי אפילו שאותו יום היה יום כיפור. אך כשהגעתי לפני האבנים הגדולות פרקתי כל אשר בתוכי ובלהט גדול והבכי שלי נמשך שעות.

אישה הביאה לי ממחטה והרגיעה אותי. הבנתי שלא במקרה הגעתי לכותל. אחר כך חזרתי לבית הוריי בימין משה, התכרבלתי בחיק אמא שחשה שאני צמה באותו יום. ומאז אני עומדת בכך. ושוב אין עניין דתי – אלא עניין ספיריטואלי , ואני מעבירה את התחושות הללו גם לבנותיי. אחת מהן מאמינה באלוהים, משוחחת אתו והשנייה מצהירה שאיננה מאמינה כלל. כך הן נולדו.

     אין ספק שבעיצוב עולמן יש להורים חלק, והעובדה שבעלי יהודי אמריקאי משפיעה מאוד; בארה"ב אתה חש הרבה יותר את הזהות היהודית מאשר בארץ. גאוות השבט וחוט ההשתייכות הוא מאוד חשוב בחו"ל. גם אני בשנותיי האמריקאיות הערכתי את ה- JDL הליגה להגנה יהודית של כהנא שבתחילת דרכה עסקה רק בהגנה על קיבוצים יהודיים בארה"ב והיתה לכך חשיבות, ורק מאוחר יותר הוא עבר ארצה והחל לכרסם בערכים.

לימודי הקרטה שלמדנו בביה"ס ככלי להתגוננות כנגד הרדיפות האנטישמיות והיו חשובים עבורנו ובנו את זהותנו, לכן גם הייתי מיליטנטית באותם ימים. כך גם ענף אחר בבית הספר: לימודי הגמרא. אהבתי מאוד את הענף היהודי המחשבתי הזה. הוא פיתח חריפות, גמישות מחשבתית, לוליינות אקטואלית. המורה שלי הציע לי ללכת ללימודי משפטים שבהם בניית עולם הטיעונים הלוגיים דומה מאוד. שניהם, עורך הדין ואברך הישיבה משקיעים מחשבה מרובה ואני מעריכה את מי שיכול ללמוד יום תמים את התלמוד ופירושיו.

העניין הדתי הוא כל כך נפלא שחבל שלא מכירים אותו לעומקו. ורק מדבר אחד צריך להיזהר: אסור לכפות אותו בשום צורה, וצריך להוריד את הממסד הדתי שמעכיר את הערכים הקסומים הללו. המפלגות הדתיות שמעורבות בכסף מדגישות בכל רק את "המסביב" העכרורי, הנגחני, האטום, ולכן אנשים לא רוצים לשמוע בכלל על הדת ומאפייניה. הם מכלילים את הדת עם המפלגות המסואבות, שתמורת כסף מצביעות כך ותמורת כסף אחר מצביעות אחרת, ומואסים בעניין כולו שנמצא מפסיד. זה מוליד תופעות אצל ה"דווקאים"- ללכת ביום כיפור לשפת הים ולערוך פיקניק של שרימפס. את זה אני שונאת ולהם אני בזה. זה היה מכוער בעיני, כי זה נתפס ככפייה חילונית, לא פחות קשה מכפייה דתית. גם הנסיעה באופניים ביום כיפור לא נראית בעיני. אני מתגעגעת לשקט הגדול הזה, החד פעמי, שהוא חלק ממהות היום הגדול.

     ושוב: כל זה צריך לבוא מתוך הסברה, לימוד, חינוך ולא מכפייה. היום אי אפשר להשליט ולחוקק, ואין כבר שחור ולבן, אלא האפור הוא הדומיננטי. החשוב הוא להתחשב ולקבל את עמדת האחר ולא לכפות את דעתך. אם אזמין חברה לארוחת ערב ויפריע לה אחד המתכונים שתכננתי- ברור שלא אכפה עליה את המנה הזו. כך, גם אם זה פוגע בה מבחינה דתית, לא אעמיד אותה לעולם במצב לא נעים. את המודל הזה צריך לאמץ גם בדגם לאומי: להתפשר, ללכת בדרך האמצעית, להתחשב מתוך אהבה. 

 

 

2. לחיות עם הזמן. פרשת תשא:

כשיהודי מקיים מצווה, הוא נדרש לקיימה בדרך הנאה והשלמה ביותר. לכן אנו מוצאים בכמה וכמה מצוות הדגשה על חמימות ושלמות של הדבר שבאמצעותו מקיימים את המצווה.

לעומת זאת, בפרשת השבוע מופיעה דווקא הדגשה הפוכה – "מחצית השקל".

כשהתורה מצווה על מצווה זו היא אומרת: "זה יתנו...מחצית השקל, עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לה'". פעמיים מודגש כאן שצריכים לתת "מחצית השקל", וכדי להודיע את הסכום המדויק, כותבת התורה שהשקל השלם הוא של "עשרים גרה". נשאלת אפוא השאלה: מדוע אין התורה מעדיפה לצוות לתת עשר גרה- מספר שלם, אלא מדגישה שהנתינה היא דווקא "מחצית"?

חז"ל אומרים, שנתינת מחצית השקל באה גם לכפר על חטא העגל, ומכאן, שבהדגשת ענין ה"מחצית" טמון התיקון לחטא זה. עיקרה של עבודה זרה הוא הפירוד מהקב"ה, ושורש הפירוד הוא עצם הרגשת הישות העצמית של האדם. כאשר אדם מרגיש את עצמו למציאות עצמית, מזה יכול להתפתח חטא עבודה זרה.

על-כן התיקון לעבודה זרה הוא ההכרה באחדות האלוקית החובקת את כל הבריאה. כאשר יהודי חדור בהכרה שאין לו קיום עצמאי וכי דווקא הדבקות בקב"ה היא מקור חיותו וקיומו – בכך נשלל לחלוטין כל עניין של עבודה זרה.

דבר זה נרמז בציווי של "מחצית-השקל". התורה אומרת ליהודי, כי עליו לתת "כופר נפשו" לקב"ה. שואל היהודי: כמה אני שווה? משיבה התורה: אתה עצמך אינך אלא מחצית – מחצית השקל. אין לך קיום עצמאי; אין לך מציאות שלמה משל עצמך, רק כשאתה מתחבר עם הקב"ה (ה"מחצית" השנייה) אתה נעשה דבר שלם.

מזה אנו גם למדים מהי משמעותה של ההתחברות עם הקב"ה. יהודי והקב"ה אינם שני דברים נפרדים שמתחברים זה עם זה, אלא הם כביכול שני "חצאים", היוצרים יחדיו דבר שלם. כלומר, רק כשיהודי קשור עם הקב"ה או-אז יש כאן שלמות אחת.

דבר זה מתאים גם-כן למסופר בהמשך הפרשה. שלאחר שמשה רבנו ביקש מהקב"ה רחמים על עם-ישראל והקב"ה נתרצה לו וסלח על החטא, אמר לו הקב"ה: "הנה אנוכי כורת ברית". הנוהג בכריתת ברית הוא לקחת דבר שלם לבתר אותו לשניים ולעבור בין הבתרים. בכך כאילו אומרים כורתי הברית, שאף על-פי שהם שני אנשים נפרדים, אין הם אלא שני חצאים של דבר אחד שלם.

זו המשמעות העמוקה של כריתת הברית בין עם ישראל לקב"ה ושל מצוות מחצית השקל – יהודי והקב"ה אינם שני דברים נפרדים. אלא הם כאילו שני "חצאים" של מהות אחת שלמה. זו ההתאחדות השלמה בין עם-ישראל לקב"ה, וכלשון הזוהר: "ישראל וקודשא בריך הוא – כולה חד". (=ישראל והקדוש ברוך הוא - דבר אחד הם).

(על-פי שיחה של הרבי מליובאוויטש)

 

 

3. רשות הרבים. אתם כותבים:

המדור עומד לרשות הקוראים, אתם מוזמנים לכתוב אלינו.

 

 

4. ניצוצות. אמרות השבוע:

מרה שחורה אינה סחורה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

(רבי מרדכי מלכוביץ)

 

אהבת התהילה היא חולשה המכניעה אף את הנבון והפיקח

(טקיטוס)

 

 

5. התחשבות. סיפור:

רבי זושא מאניפולי היה עני ואביון. פעם הגיע לידיו שטר של עשרה רובלים. נמנה וגמר לשמור אותו לעת צורך והניח את השטר בחומש, בדף שנאמר בו "לא תגנוב".

לאחר זמן, כשנזקק לכסף, נזכר בשטר החבוי, חיפש בחומש ולא מצאו במקומו. תחת זאת מצא שטר של חמישה רובלים בדף שמודפס בו "ואהבת לרעך כמוך".

אמר רבי זושא: "כמה קדושים הם ישראל וכמה שפל הוא זושא; היו לזושא עשרה רובלים וביקש לקחת את כולם לעצמו. ואילו היהודי שמצא את השטר נטל רק את מחצית הסכום ואף גרם לזושא לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'".

 

 

נשמח לקבל את מכתביכם:

mailto:editor@shalombeinenu.org

 

מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".

 

חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  

או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02

או בפקס: 0740-649 02.

 

אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:

http://www.shalombeinenu.org

 

ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.

"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.

עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"