עם 1
הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                              
ב"ה, גיליון 15, י"ג אלול תשס"ב, 21 באוגוסט ‏2002
שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף
  
השבוע:
 .1בינינו- משולחן המערכת
2. לחיות עם הזמן- פרשת תבוא
3. רשות הרבים- אתם כותבים
4. ניצוצות- אמרת השבוע
5. שתיקה- סיפור
 
 
בינינו. משולחן המערכת:
מדינה שהיא בית \ חני נחמיאס - שחקנית
הזהות היהודית שלי קשורה למורשת ולחינוך שקיבלתי בבית הורי. קידוש והדלקת נרות, ביקור בבית הכנסת בחגים, אמונה בקדוש ברוך הוא.
המדינה היהודית בשבילי היא בית: בית שלפעמים חם בו מדי, או צפוף מדי, לפעמים הקירות נסדקים או סוגרים עלינו, אבל תמיד הבית נשאר הבית האחד והיחיד.
שלום בינינו צריך לרצות באמת. אם נקבל אחד את השני על הטוב, הרע, היפה, השונה והמיוחד, יהיה שלום בינינו, שלום שמושתת על כבוד הדדי.
אהבת ישראל בשבילי זה: חייה ותן לחיות.
 
2. לחיות עם הזמן. פרשת תבוא:
לגבי מצוות ביכורים אומרת התורה: "והיה כי תבוא אל הארץ וירשתה וישבת בה".
מתוך המילים "וירשתה וישבת בה" לומדים חז"ל- "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה". (קדושין לז,ב ומובא ברש"י בפרשתנו)
כיבוש הארץ וחלוקתה נמשכו ארבע-עשרה שנה. אפשר היה לחשוב שמי שכבר קיבל את נחלתו וזכה לראות פירות, עוד לפני תום כיבוש כל הארץ ולפני שכל בני ישראל קבלו את נחלתם, יהיה מחויב כבר בהבאת ביכורים.
מלמדת התורה, שכל עוד לא נכבשה כל הארץ ולא כל העם קיבל את נחלתו, אין חובה להביא ביכורים.
וצריך ביאור: מצוות ביכורים מבטאת הכרת טובה של היהודי לקב"ה. אם כן, הואיל והוא כבר קיבל את חלקו בארץ ישראל, ואף זכה לטעת אילנות ולראות פירות- מדוע אינו חייב בהבאת ביכורים כביטוי של הכרת תודה לבורא העולם? לכאורה נראה הדבר ככפיות-טובה, שהרי משך כל השנים בהן נמשך כיבוש הארץ וחלוקתה, הוא כבר זכה בנחלה ובפירות מבורכים, ואף-על-פי-כן אינו מביא ביכורים.
אלא, אנו לומדים כאן אודות עומק האחדות שבעם ישראל; מצוות הביכורים באה להביע תודה לקב"ה על שלמות הטוב, ולכן, טרם הושלמה מלאכת כיבוש הארץ וחלוקתה, כל עוד יש יהודי שעדיין לא קיבל את נחלתו ואינו חש את שמחת ירושת הארץ, פוגע הדבר גם בשמחתם של האחרים. ומכיוון שאין עדיין את שלמות השמחה- אי אפשר להביא ביכורים.
 
הדבר קשור גם לי"ח באלול, שיחול ביום שני הקרוב. ח"י אלול הוא יום הולדתם של רבי ישראל בעל-שם-טוב, מייסד שיטת החסידות, ושל רבנו הזקן, רבי שניאור-זלמן, בעל התניא והשולחן ערוך, מייסד חסידות חב"ד.
מעיקריה של שיטת החסידות היא אהבת ואחדות ישראל. אחדות שאינה דומה לזו שקיימת בתוך קבוצת אנשים שמתאגדים לצורך מטרה מסוימת. החסידות מסבירה שאחדות עם ישראל היא בדוגמת האחדות של האברים שבאדם. אמנם האברים שונים אחד ממשנהו, אבל כולם קשורים ומאוחדים זה עם זה. אם כואב או חסר באחד מהם , מרגישים גם האחרים את הכאב והצער. התענוג והשמחה האמיתיים מורגשים רק כשהם בגוף כולו, בשלמות.
(על-פי לקוטי שיחות, כרך ט')
 
3. רשות הרבים. אתם כותבים:
המדור עומד לרשות הקוראים, אתם מוזמנים לכתוב אלינו.
אנו מביאים השבוע חיבור נוסף מתוך "תחרות החיבורים לנוער של שלום בינינו":
 
הצילו! \ מרק צ'אצ'שוילי
כשאני חושב על מדינתו הקטנה, לפעמים אני מדמיין שאני מרכיב תמונה מפאזל. חלקיו של הפאזל שונים זה מזה כמו בני אדם בארצנו הקטנה: בעלי השקפות שונות, אורח חיים שונה, נטיות דתיות שונות, לעיתים בעלי שפה שונה, אופי שונה ואף חינוך ותרבות שונה...
קל מאוד להשלים את הפאזל רק אם נחבר את חלקיו השונים בהתאמה כך שנקבל תמונה שלמה. ואז נגיד: "איזה יופי, איזו תמונה נהדרת". רבים יגידו: "מה רע בלהשאיר כל חלק לחוד, הרי גם הוא תמונה קטנה שאותה מרכיבים חלקים שונים שלא תמיד גלויים לעין?"... אם היו שואלים אותי מה הייתי תולה בסלון, הייתי בוחר בפאזל השלם בידיעה כי הרכבתו קשה מאוד וסוד ההצלחה טמון בהתאמת כל חלקיו אחד לשני. לקבל תמונה שלמה מחלקי הפאזל האם זאת החוכמה, הצלחה גדולה? אולי יש דרך לשמור על הפאזל ולמנוע ממנו להתפרק? הרוב אולי יגיד: "מה הבעיה? התפרק? הרכב מחדש!" תשובתי היא "דבר זה אפשרי, אבל מה יעלה בגורלו של כל הפאזל? סביר להניח כי חלקם יאבדו, או ישנו צורה וצבעם אף ישתנה. ומה יהיה אז ערכה של התמונה שאותה נרכיב מחדש?!"...
כיצד נבנה מדינה ע"י התאמת בני האדם אחד לשני?  הרי כל אחד הוא שונה ומיוחד. סוד ההצלחה טמון בקבלת האחר והשונה מאתנו ובהכרתו, אולי זה "חוק ההתאמה" הרי כולנו בני אדם בעלי צרכים, ולכולנו יש זכויות להתקיים. להתקיים פירושו לחיות? איך חילוני חי עם דתי? איך צבר חי עם עולה חדש? אחד חוגג מימונה והשני את הסילבסטר? מפלגה אחת נופלת בעוד השניה קמה? פיגוע נגמר ופיצוץ נוסף נשמע? מי שמטיף מוסר לעיתים הוא החוטא? אחד נוסע לחו"ל והשני נשאר ב"גיהנום"? אחד משרת בצבא והשני לומד? אחד חי בשלווה והשני בקו האש? אחד לומד בפנימייה והשני בבית ספר אחר? אחד ממהר בדרך והשני מת?
"קבלת השונה" כתבתי, האם זאת לא סיסמא שאותה שומעים בכל מקום: בבית הספר, בתקשורת. האם זה מספיק? כיצד נעשה זאת? אולי קצת נוותר, נכבד אחד את השני, נקשיב ונתייחס בסובלנות ובסבלנות לדברי האחר אפילו אם דבריו לא לרוחנו, ניתן קצת מעצמנו לפעמים בלי לבקש תמורה, נעזור לשונה להשתלב בחברה ועוד. אפשר להעלות רעיונות יפים לתיקון המציאות במדינתנו הקטנה. אבל האם כל זה לא סיסמאות- מחנכים אותנו לערכים נעלים ופותחים טלוויזיה ורואים מצב הפוך- חברי הכנסת ומנהיגי המדינה מעליבים אחד את השני ואף סותרים אחד לשני בשידור חי, ממש דוגמא לחיקוי! זאת פני המדינה?! מדינה שלא ניתנה לנו על "מגש הכסף", מדינה שקיומה במשך שנים רבות היה בגדר חלום, שאותו חלמו יהודים בארצות גולה, יהודים שאף הקריבו את חייהם למען קום המדינה ומה עכשיו?
יהודי נלחם ביהודי, יהודי פוגע ביהודי, יהודי הורג יהודי, איפה השאיפה לאחדות העם, לאזרחי המדינה המאוחדת, מדינה המוקפת באויבים רבים שחוגגים את טיפשות העם היהודי. אין צורך שהאויב יפרק את הפאזל, הוא ממילא מתפרק מבפנים.
אז מה עושים? איך אדם כמוני, בהיותי ילד בן 11 יכול לשמור על פאזל שלם – אם אני אגיד שאכפת לי, גם לאחרים אכפת?
 
4. ניצוצות. אמרת השבוע:
אוהב אני את המופקר, ובלבד שיפקיר את עצמו ולא את הזולת.
(רבי שמחה בונם מפשיסחה)
 
אין לך נימוק משכנע יותר מן האמת.
(סופוקלס)
 
5. שתיקה. סיפור:
רבי מרדכי דוב מהרניסטופולי ז"ל היה פעם חולה, והרופאים החליטו שיש צורך לצרוב בגבו בעזרת שפוד רותח. לאחר שקבלו את הסכמת הרב, ניגש אחד הרופאים לבצע את הטיפול.
באותה תקופה נהגו הרופאים להשתמש בשפודים בדרגות חום שונות; אם החולה לא הרגיש ממש את דרגת החום הראשונה, היו משתמשים בשפוד חם יותר, ואם גם אז לא הרגיש היו עוברים לשפוד בדרגת-חום הגבוהה ביותר המותרת. רוב המטופלים היו מרגישים היטב כבר את חומו של השפוד הראשון, ולא יכלו לסבול חום רב יותר.
כשהניח הרופא את השפוד הראשון על גבו של רבי מרדכי דוב, הרגיש הרבי את חומו, אך מכיוון שבטבעו היה סבלן- סבל ושתק.
גם בשפוד השני, לא הוציא הצדיק אנחה מפיו, למרות שהרגיש כאב חזק.
החליף הרופא שוב את השפוד, לזה בדרגת החום הגבוהה ביותר, והרבי מוסיף לקבל את ייסוריו בדממה.
השתומם הרופא וקרא: "מעולם לא ראיתי דבר שכזה. האם אדם הוא או מלאך?"
מכיוון שהרופא היה רוסי, ורבי מרדכי דוב לא הבין רוסית היטב, תירגמו עבורו הנוכחים את דברי הרופא.
"אמרו לו" ביקש הצדיק "שלפעמים בא אלי יהודי עם בקשה לברכה, ואי אפשר להושיעו- הרי אז הרבה יותר כואב, ובכל זאת מוכרחים לשתוק".
 
נשמח לקבל את מכתביכם:
mailto:editor@shalombeinenu.org
עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"
 
 
חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון
  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org   או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02 
 או בפקס: 0740-649 02.
 
ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.
אנא ספרו לחברים נוספים אודות "עם 1"- השבועון האלקטרוני של "שלום בינינו".
"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.
 
 
אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:
http://www.shalombeinenu.org