עם 1
הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                              
ב"ה, גיליון 27, ט"ז כסלו תשס"ג, 21 בנובמבר ‏2002
שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף
  
השבוע:
1. בינינו- משולחן המערכת
2. לחיות עם הזמן- פרשת וישלח
3. רשות הרבים- אתם כותבים
4. ניצוצות- אמרות השבוע
5. שעה אחת של נחמה- סיפור
 
בינינו. משולחן המערכת:
הצורך בשינוי הדדי אמיתי / הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה
     זהותי היהודית מורכבת משני מסלולים: בראש ובראשונה זוהי זהות קמאית, הקודמת לכל תוכן. זוהי זהות ראשונית, הנובעת מעצם היותי חלק מהעם היהודי. ראשוני מעצבי זהות זו הם האבות והאמהות בספר בראשית, ומאז עברה ראשוניות זו והתגלגלה לאורך הדורות. היא אינה תלויה במעשים או בהתנהגות מסוימת, והיא דומה לזהות משפחתית, הקודמת לכל שאלות הבחירה האחרות. זהות זו מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותי – אין מדובר רק באידיאולוגיה המולבשת על העצמיות האותנטית שלי, אלא גם בתחושה קיומית עמוקה שחלק בלתי נפרד משורשי נשמתי נעוצים ביהדותי. אינני אדם שבחר או נקלע למצב בו הוא יהודי, אלא אני אדם יהודי, ואין בידי להבחין בין שני המרכיבים.
      המסלול השני הוא מסלול התוכן. קשה מאוד להכניס את היהדות לתוך מסגרת תוכנית, ולנסות לנסח אותה בגבולות מילוליים. ההיקפים העצומים של היצירה היהודית, המחשבה, אוצרות התרבות והאומנות, פרשנות כתבי הקודש וכדומה, אינה מניחה להגביל את גבולה של היהדות, בוודאי שלא במסגרת מצומצמת זו. אף על פי כן, דומה שניתן לדבר על שלוש קומות של זהות יהודית.
     ראשונה בהן היא השותפות במשפחת האדם. כולנו נבראנו מאדם הראשון, ולכולנו זהות אנושית. אין הדברים עומדים בסתירה לדברים שכתבתי לעיל, בדבר אי יכולתי להפריד בין מרכיבי הזהות. טענת אי יכולת ההפרדה אינה טוענת כי אין מרכיבים אוניברסליים בדמותי היהודית, אלא שאין ביכולתי להפריד בין המרכיבים השונים. בלשונם של חז"ל קומה זו מכונה "דרך ארץ שקדמה לתורה", לאמור: עוד קודם לקבלת תורה המיוחדת לזהות היהודית, התקיימה דרך ארץ בסיסית. במינוח זה כלולים; טבעיות החיים הפשוטים, וכוחות היצירה מוסרית והתרבותית האנושית: העולם המוסרי האנושי והטבעי, הרגישות לעוול והחתירה לצדק ולחסד ; התפרנסות עצמית בדרכי ההתפרנסות של העולם; רומנטיקה ואסתטיקה וכדומה. היהודי שבי מבקש לחבור אל כל הטוב והיפה בעולם האנושי, ואל ההתקדמות המוסרית של העולם כולו.
     קומה שנייה היא השאיפה המתמדת לקיים את מצוות ריבונו של עולם. התורה אינה מהווה לגבי עול חיצוני, שאני נכנע לו מפחד אחרית הימים ועונש הצפוי לעוברי עבירה בעולם הבא. להפך- תורה זו היא חלק מזהותי העצמית, המלמדת את הדרך בה יש לתקן עולם. היא מורכבת משני מרכיבים: ראשון בהם הוא המצוות הבאות להסדיר את היחס שבין אדם לחברו. היא עוסקת בדיני שומרים ובדיני ריבית, באיסור לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תיתן מכשול. בדיני נזיקין ובסדרי הדין; במצוות צדקה ובחובות להניח לקט שכחה ופיאה. השני בהם הם המצוות הבאות לבטא את הקשר עם ריבונו של עולם, ואת הווייתה של הקדושה במציאות, שהיא הנשמה היהודית שלה. מצוות אלה מעצבות את הביטוי לזהות היהודית.
     קומה שלישית ביהדותי היא הציפייה לעתיד. אני מצפה לביאת המשיח כחלק מזהותי היהודית. ברם, ביאת המשיח אינה מהווה איום לגבי ציפייה לדבר מה ערטילאי ונסי, שיסיר את האחריות מחיינו, ויטיל אותה על כתפיו של מישהו אחר. ציפייה זו כוללת בתוכה אמונה עזה בעתיד המזהיר של אומה ישראלית חיה ותוססת, מלאה בכל תחומי החיים, מתיישבת על אדמתה ומביאה לידי ביטוי את זהותה, ומעל כולה מתנוסס קשר ייחודי של השראת שכינה אלוקית במציאות. אמונה עתידית זו היא חלק בלתי נפרד מזהותי היהודית. ההכרה כי העולם הולך ומתפתח כל העת, שהיא בסיסה של האבולוציה הקוסמית, מהווה לגבי גם אמונה עמוקה בתחום התפתחות העולם לכיוון השלם והמעולה. בשל כך, אין אמונתי זו מביאה לשיתוק ולציפייה פסיבית לבואו של המשיח. להפך- דווקא בשל האמונה כי מדובר בדבר מה שאנחנו אחראים עליו, ועלינו מוטל להביא את העולם לכיוונו, אני רואה את זהותי היהודית כזהות הנוטלת אחריות ומופעלת באופן אקטיבי לקירוב העולם לאותו יעד שהוא אמור להגיע אליו.
     מדינה יהודית לדידי אף היא מורכבת משני המסלולים דלעיל: ראשון בהם היא עובדה כי מדובר במדינתם של היהודים. במדינה זו מתכנסים יהודי העולם, מקימים להם שלטון עצמי המבוסס עליהם עצמם, כפי שכתבה התורה "מקרב אחיך", ומביאים אל תוכה את כל היצירה המעשית והרוחנית היהודית. חשיבות רבה אני מייחס למדינה זו, בשל העובדה שהיא משיבה אתה עם היהודי אל ההיסטוריה ומאפשרת לו לממש בפועל את זהותו, את אמונתו ואת עצמיות.
במקביל, במדינה היהודית יש את אותן שלוש קומות שבזהות היהודית הפרטית. בראש ובראשונה היא מדינה ככל הגויים. היא מפותחת ועצמאית, בעלת יכולת טכנולוגית וכלכלית, בעלת חיי תרבות ואומנות, מנהל תקין וסדרי שלטון, רפואה מפותחת ותעשייה משגשגת. היא מעניקה ביטחון לתושביה ומקום בו יוכלו להגשים את שאיפותיהם. אמונתי העמוקה דוחה פרשנות אחרת של היהדות- כאילו מדינה יהודית משמעה מדינה היושבת ועוסקת בתורה כל היום כולו, וכלכלתה וקיומה יבואו מאומות העולם, שיבקשו לזכות בזכות של החזקת האומה הישראלית.
לא זו בלבד שמדובר על דבר מה שאינו ריאלי, עוד הוא מנוגד למהותה של היהדות.
     שניה בהם היא החתירה המתמדת של המדינה לממש את נשמתה הפנימית הרשומה בתורה, לאמור: במדינה זו ישנה שאיפה מתמדת לצדק ולמוסר, למשפט המתוקן בין אדם לחברו ולחסד שבין איש לרעהו. אני נזהר שלא להשתמש במילים "מדינת הלכה", לא רק בשל הקונוטציה השלילית של מילים אלו, והאסוציאציות האירניות והפקיסטניות שמילים אלו מעלות, כי אם בשל רצוני להדגיש שאין אני רואה בהלכה את חזות הכל- דברי הנביאים על צדק חברתי ורגישויות לזעקת הדל והמסכן מהווים בעיני חלק בלתי נפרד מהמדינה היהודית האידיאלית. מטרידה אותי מאוד העובדה כי בכל ההצעות של אמנה חדשה בתחומי דת ומדינה, יהדותה של מדינת ישראל מתבטאת רק בשבת וכשרות, נישואין וגירושין, ואילו עשיית הטוב והישר והצדק החברתי אינם חלק אינטגרלי מהצעות בתחום הדת והמדינה. אני מצפה ליום בו חלק בלתי נפרד מההצעה ליהדותה של מדינת ישראל תכלול בתוכה גם את הפן העיקרי הזה בתורה, שהנביאים נתנו לו משקל כה רב. מעבר לכך, מדינה יהודית בעיני היא מדינה חיה המממשת גם את המצוות שבין אדם למקום. חלקן מצוות לאומיות, כמו ניהול יחסי חוץ לאור עקרונות מוסריים ( איסור יצוא נשק לדוגמא), וחלקן נוגעות לעיצוב חיי החברה: שבת ומועדים באווירה ציבורית כללית של קודש, מדינה החיה בצניעות- הן צניעות ממשלתית והן צניעות מינית וכו'.
הקומה השלישית של מדינה זו היא מדינה הזוכה להשראת שכינה. כיוון שעניין זה רחוק עדיין, אסתפק בהזכרתו בלבד.
     עשיית שלום בינינו מחייבת שינוי תפיסתי. בראש ובראשונה קיימת החובה להכיר בכך כי הדבר חשוב מאין כמותו, וכי שי לנסח חיים לאור מטרה זו בבהירות גדולה. "שלום בינינו" היא גם חובה קיומית, שכן בלעדיו לא נוכל להתקיים ואנו צפויים להתפרקות מוחלטת, וגם חובה אידיאולוגית עמוקה, בשל החשיבות המרובה של הזהות היהודית המשותפת של מדינת ישראל.
     עוד קודם לעשיית השלום בינינו, יש צורך בשינוי מהותי אצל כל אחד מהצדדים. הצד ה"דתי" חייב להניח בצד את אמונתו כי העובדה שהוא סבור שהוא העגלה המלאה מניחה לו לבוא בשם עגלה זו ולתבוע עליונות תפישתו על האחרת. שינוי זה מחייב לבוא משני כיוונים: ראשית- אומנם החיים הדתיים הם עגלה מלאה כל טוב, אך אין העגלה העומדת מנגד ריקה. הוא חייב להכיר בכך כי קיימות אמיתות של ממש בעולם החילוני, שחסרות מאוד בעולמו שלו ואין הוא יכול לטעון לעליונות מוחלטת כשהוא עצמו חסר אותן. אנו חייבים חוב של ממש לעולם החילוני – למן ייסודה של התנועה הציונית, שהצילה את עם ישראל מהתפוררות, ועד לערכים טבעיים רבים שהחדירה לעולמנו. הכיוון השני נובע מעצם ההכרה כי דברים שנראים מכאן נראים משם אחרת, לאמור: אמונתו העזה של הצד הדתי באופן פנימי כי כל המת מצויה אצלו, ואף אם הוא סבור כי רק הוא העגלה המלאה, אינה מחייבת את העומד מולו. אף לעומד מנגד אמיתות משלו ואף אם אלה אינם חשובים בעיני הצד הדתי אין הוא יכול להתעלם מכך. דוגמא לדבר: חשובה השוויוניות והליברליות לא פחות מאשר חשובה לצד הדתי חובת שמירת קדושת המשפחה שהיא יסוד עם ישראל; ביסוס הקשר בין אזרחיה אומה על בסיס חברתי חשובים לצד שכנגד לא פחות מאשר לצד הדתי חשוב הגיור כהלכה.
     מאידך גיסא, חייב הצד ה"חילוני" אף הוא לעבור שינוי של ממש. שינוי זה אף הוא מחייב הפסקת תחושת הנאורות והקדמה, העליונות והשחצנות. שינוי שני הוא בתפישה כאילו אין לה למדינה אלא לשחרר את רשות הרבים מהשפעה כלשהי. לדעתי, המחלוקת הגדולה על עיצובה של מדינת ישראל מתחילה עוד לפני הויכוח על "דת ומדינה", בשאלה האם יש מקום בכלל כי מדינה תעצב גם את רשות הרבים שלה, או שכל תפקידה הוא בשחרור רשות הרבים לכל אחד לעשות כרצונו, ובלבד שלא יפריע לאחרים. ללא גיבושה של תפישה לאומית אין יכולת לגשר על פני שתי הקבוצות.
     רק לאחר מכן ניתן לעשות "שלום בינינו". את זה ניתן להשיג בדיון נוקב ומתמיד, בליבון הסוגיה של הזהות היהודית, בהשתחררות הצד החילוני מעמדת המתנגד למפלגות הדתיות, ובכך פותר את עצמו מלדון באומץ וביושר על דרכי הביטוי של זהותה היהודית של המדינה, ובהשתחררות הצד הדתי באי הכרה בולטת בקיומה של יהדות חילונית. אין דרך אחרת מלבד ליבון מתמיד ומשותף, הנובע מרצון עמוק להגיע לשלום.
     כפתיחה לדיון זה ניתן לחצות קווים בתחומים שאינם שנויים במחלוקת לאמור: שיתוף פעולה בעשיית צדקה וחסד, בשרות הצבאי ובחקיקה החברתית יכולים להיות "צעדים בוני אמון" יעילים. יש לזכור כי נדרשת עשיית שלום לא רק בין דתיים לחילונים, כי אם גם בין עשירים לעניים, ובין ימין לשמאל. ככל שתרבינה חמיות הקווים, והדינמיות המחשבתית והאמוציונאלית תגבר, כן יגבר הסיכוי לעשות שלום בינינו.
     אהבת ישראל לגבי היא יסוד מהותי בעולמי. הדבר נובע מדברים שנכתבו לעיל. ראשית, מדובר בבני משפחה קרובים. ואת אלה אני אוהב מכוח מה שהם. אהבתי זו אינה מותנית במעשיהם, ויש לי זיקה בסיסית עמוקה לכל אחד מבני עם ישראל. אני רוצה בטובתו של כל אחד  מישראל וחפץ באושרו ובשלומו.
מעבר לכך, אני שותף עם רוב עם ישראל גם באידיאלים הגולים של האומה. חלק מהם אמנם נתון במחלוקת, אך גם מהבחינה התוכנית רב המשותף על המפריד. לאהבת ישראל שבי יש גם רבדים עמוקים מאלה. אהבת ישראל חוברת לאהבת ד' ולאהבת האדם, והיא מהווה אהבה עמוקה לכל הטוב והיקר בעולם. יש צורך בבירור עמוק של טוב ויקר זה, אך עצם קיומו הוא חלק בלתי נפרד מאישיותי.
אהבת ישראל זו אינה מטשטשת את יחודו של כל אדם בעיניי. למעלה מזאת, היא לא גורמת לי לומר לעומד מולי כי למעשה אין משמעות אמיתית למה שהוא אומר, ואני אוהב אותו מכוחה של אהבת ישראל. אני רואה בפרשנות זו של אהבת ישראל סוג של פטרונות והתנשאות ואפילו עלבון- כאילו אומר אדם לשני כי אישיותו ואמונותיו אינם מעניינים אותי, כיוון שהעיקר היא העובדה שהוא בן לעם ישראל. 
 
2. לחיות עם הזמן. פרשת וישלח:
בפתיחת פרשת השבוע – "וישלח" נאמר: "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו אחיו ארצה שעיר שדה אדום". בתיבת "מלאכים" ישנם שני פירושים: א) שלוחים, יעקב אבינו שלח אנשים שלוחים אל עשיו כדי להודיע לו על בואו. ב) כמשמעו, "מלאכים ממש", ורש"י בפירושו על התורה מפרש כמשמעות השנייה.
מנין לקח יעקב את המלאכים האלו? על כך אומר "בעל הטורים", שהדבר נרמז בסיום הפרשה הקודמת: "ויאמר יעקב...מחנה אלוקים זה, ויקרא שם המקום ההוא מחניים". תיבת "מחנים" היא ראשי-התיבות של: "מאותם חיילים נטל יעקב מלאכים".
מדוע הוכרח יעקב לשלוח מלאכים ממש, ולא הסתפק בשליחת אנשים רגילים? והקושיה אף מתחזקת, שהרי ידוע שאסור להכריח את המלאכים לרדת לעולם אם לא צריכים אותם, ומדוע אם כן, לא הסתפק יעקב בשלוחים רגילים ושלח דווקא מלאכים?
התשובה לזה: על-פי ההלכה, מי ששולח את חברו למקום מסוכן וההוא ניזק, חייב המשלח להתחרט ולחזור בתשובה, הדבר נלמד מיעקב עצמו, שכאשר שלח את יוסף אל אחיו, ולבסוף נוכח שהשליחות העמידה את יוסף בסכנה, עד אשר נחטף בידי הישמעאלים ונמסר למצריים, התחרט מאוד ששלח אותו וחזר בתשובה על-כך, כמובא במדרש. מסיבה זו לא היתה אפשרות לשלוח אנשים רגילים כשלוחים לעשיו; יעקב הכיר את אחיו כאדם מסוכן, שעלול לרצוח את השלוחים, לכן הוכרח לשלוח מלאכים ממש, שבהם לא יכל עשיו לפגוע.
הרמב"ם בספרו הידוע "מורה נבוכים" מבאר, שהכוחות הטבעיים נקראים לפעמים בשם מלאכים, והטעם לזה, לפי דברי חכמינו: ש"אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה" כלומר: לכל נברא (לדוגמא העשב) יש שורש רוחני שהוא המלאך הפרטי שלו. ופני כל פעולה שיהודי עומד לעשות בחייו, עליו "לשלוח" את ה"מלאכים" שלו, הם הכוחות הטבעיים שלו (השכל וכדומה), ולבדוק אם אכן פעולה זו היא מתאימה לרצון ה'.
ועל-ידי הנהגה מתאימה, בדרכו של יעקב אבינו, נזכה לקיום ברכת ה' אליו כנאמר בהמשך הפרשה: ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב".
 
3. רשות הרבים. אתם כותבים:
המדור עומד לרשות הקוראים, אתם מוזמנים לכתוב אלינו.
לפניכם סיפור ששלח אלינו ריק פלג:
מעשה ב3- אחים ו- 17 גמלים
היה היה פעם איש זקן, שבמותו הוריש לשלושת בניו ירושה של שבעה עשר גמלים.
לבן הבכור הוא השאיר חצי מהגמלים, לבן השני הוא הוריש שליש מהגמלים, ולבן השלישי, הצעיר, הוא הוריש תשיעית של הגמלים.
שלושת הבנים נפלו לתוך סחרחורת של חישובים, מנסים לפענח מה חלקו המדויק של כל אחד מהם. כמובן שהעניין לא עלה בידם , מאחר ושבע עשרה לא מתחלק לשניים, וגם לא מתחלק לשלוש, וגם לא מתחלק לתשע. חייהם הפכו קשים ומרים, איבה וכעס אחזו בהם, וכל אחוות המשפחה שהיתה להם הלכה ונעלמה. כל היום היו עסוקים במשא ומתן ובחישובים מכל זווית אפשרית, אך לשווא. לא הצליחו להגיע לתוצאה משביעת רצון שתניח את דעת שלושתם.
בייאושם, החליטו לפנות לעצת מומחים שיעזרו להם להתיר את הסבך. אישה זקנה וחכמה שגרה בכפרם שמעה את בעייתם, וביקשה שיניחו לה להרהר מעט ולנסות למצוא פתרון. לאחר מחשבה ארוכה אמרה להם: "אינני יודעת אם אוכל לעזור לכם לפתור את בעייתכם. אבל המעט שאני יכולה לעשות, זה לתת לכם את הגמל האחד שיש ברשותי. ככה יהיו לכם שמונה עשר גמלים." שמחו האחים מאד. שמונה עשרה הוא מספר שמתחלק בשניים – כך הבן הבכור יכול לקבל את המחצית שהוריש לו אביו, תשעה גמלים . הבן השני יקבל את השליש שהובטח לו – שליש משמונה עשרה זה ששה גמלים. גם לבן השלישי נמצא פתרון, כי תשיעית משמונה עשרה הם שניים, לקח גם הוא לעצמו את שני הגמלים שציוה לו אביו.
אם נחבר את המחצית של הבן הבכור (תשע), ועוד השליש של הבן השני (שש), ועוד תשיעית של הבן השלישי (שניים) נקבל בדיוק שבעה עשר גמלים, ירושתו המלאה של האב!
נשאר גמל אחד מיותר, והם החזירו אותו לזקנה החכמה.
 
הסיפור הזה דומה כל כך להרבה סיפורים אחרים של בעיות ומצוקות בחיינו, הן האישיים והן ברמה הכלל עולמית. לפעמים, כל מה שאנחנו צריכים זה לסגת צעד אחד אחורה, ולהתנתק מההנחות המקובעות שלנו. לראות את התמונה בגדול – לחפש את הגמל השמונה עשרה... אחרי שהוא יעזור לנו בפתרון הבעיה, אפשר לשחרר אותו לדרכו...
 
4. ניצוצות. אמרות השבוע:
"אין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד, ג)
אם לכל אדם מקומו, מפני מה צר כל כך, לעתים, המקום לבריות? מפני שכל אחד רוצה לתפוס את מקום חברו.
(רבי אברהם-יעקב מסדיגורה)
 
אין משמעו של הטוב- הימנעות מחטא, אלא- אי השתוקקות לו.
(ג'. ב. שאו)
 
5. שעה אחת של נחמה. סיפור:
נכנסה אישה לרבי משה-לייב מסאסוב.
-                     רבנו, קדוש ישראל, יתפלל נא על בתי, חולה קשה היא, רחמנא ליצלן.
-                     הרחמן ישלח לה רפואה שלמה מברך רבי משה-לייב.
-                     לא, רבנו כך האישה במר נפשה איני זזה מכאן עד שישבע לי בחלקו לעולם הבא, שבתי תתרפא.
-                     נשבע אני אומר הרבי בחלקי לעולם הבא, שבתך תתרפא, אם ירצה השם. לכי לשלום, ובטחי ברופא כל בשר.
משיצאה האישה לדרכה, שאל אותו אחד ממקורביו:
-                     רבנו, מה ראה להישבע בחלקו לעולם הבא, שבתה של זו תתרפא, והלוא הבת חולה מאוד, לא עלינו?
-                      אומר לך משיב לו רבי משה-לייב שקולה שעה אחת של נחמת אם בישראל כנגד כל עולם הבא של אחד משה לייב מסאסוב.
 
נשמח לקבל את מכתביכם:
mailto:editor@shalombeinenu.org
 
מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".
 
חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  
או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02
או בפקס: 0740-649 02.
 
אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:
http://www.shalombeinenu.org
 
ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.
"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.
עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"