עם 1
הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                                       
עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף
בס"ד, י"ב סיון תשס"ב, 23 במאי ‏2002
  

השבוע:

1.      בינינו- דבר המערכת
2.      רשות הרבים- אתם כותבים
3.      ניצוצות- אמרת השבוע
4.      קצת אחרת- חדשות שעשו לנו את היום
5.      העוגיה האחרונה או דו-קרב בנתב"ג- סיפור

  בינינו. דבר המערכת:

קוראים יקרים, שלום וברכה.
בימים טרופים אלה שבהם מחדשים אויבינו, לאחר הפוגה קצרה מאונס, את הפיגועים הרצחניים בלב ערי הארץ, נוספה עלינו צרת המחלוקת הפוליטית-חברתית סביב העברת תקציב המדינה.
כל צד טוען, כמובן, לצדקת עמדתו. טבעי שלכל אחד ואחת דעה בנידון על- פי השקפת עולמו, דעתו הפרטית ויתכן שגם בהתאם לנגיעתו האישית, שהרי "אדם קרוב אצל עצמו".אין זה מעניינה של במה זו להיכנס אל תוך הקלחת הפוליטית או להביע עמדה כלשהי.הנקודה שעומדת אל מול עינינו- האם אפשר בתקופה שכזו לדבר כלל אודות אחדות בין חלקי העם השונים? האם עברנו את נקודת האל- חזור בחברה הישראלית? או שאפשר אולי  עדיין לתקן?
בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך", אנחנו למדים אודות מושג מעניין- "פסח שני", וכמו שכתוב: "איש איש כי יהי טמא לנפש או בדרך רחוקה, לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה' ". (ספר במדבר, ט', י')
הכתוב כאן אינו מתייחס לחג הפסח, אלא לי"ד באייר- חודש לאחר החג. הפסוק מדבר על כל אותם אנשים שמסיבה כלשהי היו אנוסים ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח במועדו. גם הם יכולים לתקן ולהשלים את החסר.
לומדים מכאן כלל חשוב- אף פעם לא מאוחר מדי, תמיד אפשר לתקן.
ונכון- להוציא אבן שזרק שוטה אחד אל תוך המים נזקקים לחכמים רבים, אבל בכל זאת אפשר. דווקא בימים אלה עלינו להיות חברה חכמה. חברה שמסוגלת להסתכל אל מעבר לסערה הנוכחית ולראות השותפות הנצחית של כולנו ולזכור שלמרות חילוקי הדעות- אנחנו עם 1. 
זאת ועוד: "וזה מעשה המנורה, מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא". (ספרבמדבר,ח',ד')
הפרשה מדברת אודות אופן הדלקת הנרות במנורה במשכן הקודש, והנה פסוק זה הנו אודות בניית המנורה- נושא שנידון בתורה כבר קודם, בספר שמות.
 התשובה לשאלה מדוע עניין זה שהמנורה עשויה ממקשה אחת ולא מחלקים נפרדים מובא שוב, היא- ללמדנו שזהו תנאי הכרחי, שבלעדיו לא תתכן הדלקת הנרות.
המנורה היא אחד מסמליו של עם ישראל. בתורת החסידות מובא ששבעת קני המנורה מייצגים את כל סוגי הנשמות שבעם ישראל, כך שהמנורה כוללת את כל העם כולו.ולכן פרט זה, שהמנורה מ"ירכה" (הרגל התחתונה) ועד "פרחה" (הפרחים העליונים שבה) היא יחידה אחת  המייצגת את כל העם היהודי, לסוגיו ולדעותיו, הכרחי כדי שהנרות אכן יאירו.
האדם שנבחר להדליק את הנרות המנורה היה אהרן, אודותיו כתוב: "אוהב שלום ורודף שלום". ובספר הזוהר מובא שאותיות שמו- "אהרן" הן בדיוק אותן אותיות שמרכיבות את המילה -"נראה", ללמד שלא די באהבת הבריות שבלב, אלא האהבה צריכה להיות באופן נראה וגלוי לעין.
 וכשנמצאים במצב כזה של אחדות, אזי- "יאירו שבעת הנרות".
 
 2. רשות הרבים. אתם כותבים:
מדור זה עומד לרשותכם. אנא כתבו אלינו ונפרסם את מכתביכם.
 
  3. ניצוצות. אמרת השבוע:
"ויחן שם ישראל נגד ההר" (יתרו, יט', ב'). מפרש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד".
"ויחן"- מלשון "חן". אחדות אמיתית יכולה להיות רק כאשר אנו נושאים חן איש בעיני רעהו.
                                                                                                          (רבי יצחק מוורקי) 
 
  4. קצת אחרת. חדשות שעשו לנו את היום:
המדור עדיין אינו פעיל.  נשמח אם תשלחו לנו חומרים אודות אנשים, אירועים, מעשים טובים של חסד ומידע חדשותי, שתואמים את רוח הגיליון.
 
  5. העוגיה האחרונה או דו-קרב בנתב"ג. סיפור:
 יושב לו יהודי בנמל התעופה וממתין לטיסתו לחו"ל. כרגיל במקומותינו הטיסה מתאחרת ומיודענו מתחיל לחוש ברעב. הוא ניגש למזנון וקונה חבילת עוגיות. הוא חוזר למקומו, פותח את החבילה וכבר מוכן להשקיט את רעבונו אבל רק רגע הטיסה מתאחרת וחייבים להתקשר הביתה כדי שהאישה תתקשר לדודים שבקלמזו- מישיגן, להודיע שהטיסה מתעכבת ולכן גם שעת הנחיתה הצפויה עדיין לוטה בערפל.
  בהיסח הדעת הוא מניח את חבילת העוגיות ונחפז אל תא הטלפון הציבורי. הוא ממתין עד שההוא שלפניו מסיים את שיחתו: "יאללה ביי אחלה ביי עשר יאללה ביי". כמובן- בבית- תפוס. ממתינה. נו- תעני כל היום בטלפון. הוא מזיע. בנסיון החמישי הוא מצליח. לאחר שהודיע לאישה שתודיע לדודים שבקלמזו- מישיגן, הוא נחפז למקומו. הבטן מקרקרת בעצבנות.
  כשהוא חוזר למקומו הוא לא מאמין למראה עיניו- שקית העוגיות מונחת על המושב שליד מושבו ועל המושב שליד מושב העוגיות יושב יהודי חייכן. ולא סתם יושב אלא שולף בנחת עוגיה מתוך שקית העוגיות מתוך השקית שלו ועוד אחת והעוגיות נעלמות כהרף עין בפיהו של הגזלן ועוד אחת.
   ידידנו ההמום אוזר אומץ, מתיישב במקומו וללא אומר שולח את ידו לעבר השקית ושולף עוגיה, ממתין לתגובת יריבו. הלה בחוצפתו מחייך כאילו כלום לא קרה ושולף אף הוא עוגיה נוספת. ידידנו לא מוותר ושולף עוד אחת. גם ההוא. ידידנו מרגיש עוינות גוברת. הוא נזכר ברגעיו הגדולים של ג'ון ווין ומחליט שגם הוא לא יוותר בדו- קרב המר. השודד לעומתו ממשיך בשלו מתוך שלווה, כשאפילו החיוך לא מש משפתיו. צריך לשמור על קור- רוח.
  בשקית נשארה רק עוגיה אחת, העוגיה האחרונה. היהודי שלנו מחליט לראות עד היכן מגיעה חוצפת שכנו-אויבו. הוא ממתין. גם ההוא ממתין. העיקר- לא למצמץ ראשון. לבסוף אותו שודד שולח את ידו אל השקית, שולף את העוגיה האחרונה חוצה אותה וכשחיוך על שפתיו מושיט את חציה למיודענו ואת חציה השני אוכל בעצמו. ידידנו לא מספיק להוציא הגה מפיו וכבר ההוא קם ממקומו מהנהן לשכנו בראש, וכשחיוך ערמומי על פניו הוא מסתלק מהמקום.
  לאחר שעה נוספת הוא יושב סוף- סוף בבטן המטוס שאמור להמריא "בקרוב" בדרכו אל הדודים שבקלמזו- מישיגן. הוא לא מצליח להירגע מחוצפתו של אותו ארחי- פרחי. הוא מנסה להירדם אין סיכוי. כזו חוצפה ואפילו עם חיוך על הפנים. אולי קריאה תסיח את דעתו?! הוא קם לקחת את הספר מתיק היד שהניח בתא שמעל לראשו. מוריד את התיק אל המושב ופותח אותו
אל מול עיניו צצה שקית העוגיות, השקית שלו, חדשה כביום היוולדה איך שכחתי הרי הכנסתי אותה אל תוך התיק ריבונו של עולם וההוא, הגזלן, אפילו את העוגיה האחרונה שלו חילקואפילו עם חיוך.
                                      (מבוסס על סיפור שקבלנו מהקוראת רובי וינטרוב מבני ברק)

  

נשמח לקבל את מכתביכם:

mailto:editor@shalombeinenu.org