עם 1

הקשר השבועי עם "שלום בינינו" 

ב"ה, גיליון 36, כ' שבט תשס"ג, 23 בינואר ‏2003

שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף

 

 

השבוע:

1.  בינינו- משולחן המערכת

2.  לחיות עם הזמן- פרשת יתרו

3.  רשות הרבים- אתם כותבים

4.  ניצוצות- אמרות השבוע

5.  הפתח השני- סיפור

 

 

בינינו. משולחן המערכת:

בית המקדש שבתוך בית המקדש / יהורם גאון- זמר, שחקן, חבר מועצת עיריית ירושלים

אם שואלים אותי על זהות יהודית, מיד עולה הטרדה גדולה בחלל עולמי והיא טורדת אותי יותר מכל תקופה אחרת: אני חושב על סיטואציה בה אנו צריכים שיהיו לנו דברים אחרים, כלי נשק אחרים, מאלה שאנו חושבים שיש לנו. אני נוסע לחו"ל ורואה פיסות היסטוריה המזכירות 2000 שנות גלות יהודית מבלי ששם היה לנו נשק, לא היה כוח ולא היו כלי משחית שאנו כל כך מפליאים לייצר ולברוא במדינת ישראל. איך עברנו 2000 שנה בכל זאת, איך החזקנו שם מעמד? מסתבר שהיה נשק, אבל מסוג אחר לחלוטין. נשק שכאן, אצלנו. רוקנו את מחסנינו ממנו, הרחקנו אותו מתוכנו. אם אתה כובל אותי להגדיר אותו במילה אחת: הגעגוע לציון. אחרת, איך תסביר את התופעה שישראלים שכאן בארץ, רגלם לא תדרוך בבית כנסת ואין להם סקרנות איך נראה בית הכנסת הגדול בעירם מבפנים, אבל שם בחו"ל מחפשים את עצמם בריצה מבית כנסת עתיק אחד לשני, מבית עלמין סבוך שיחים לחברו. הייתי לא מזמן בפראג- רצתי ל"אלטנוי שול", עקבתי אחרי המהר"ל מפראג והגולם שיצר, עמדתי ואמצתי, גם בעין וגם באלף את ההיסטוריה היהודית שפיכתה שם.

מדוע? הכמיהה לציון, הגעגוע לאיחוי התחושות, כפי שהיה פעם גם בארץ. אלימות השחרור כאשר מ"מ (מפקד מחלקה) הוליך את מחלקתו וחלילה נפגע, סגנו נטל את הפיקוד. הדבר ארע לסגן, הסמל לקח, ואחר כך פיקודו, כך עד אחרון החיילים. המוח היהודי והשלמות המוסרית היו מעל הכל. לעומתם ראינו אצל המצרים במלחמת ששת הימים תופעה של מפקד שנפגע, חייליו הסירו נעליהם ונמלטו על נפשם. אבל כל זה השתנה: אט אט התחיל המוח להיכנס את תוך כלי הנשק, עברו יותר ויותר ללחיצה על כפתורים- הפכו למקור האיכות.

למה אני מוליך?" לכך שהיום יש לנו את הכור האטומי בדימונה, נשק מתוחכם שעליו ניתן להישען. אבל מה יהיה מחר? לא מחר, עוד עשר שנים, עוד 50 שנה. כל האזור יהיה מוצף בכורים גרעיניים, כולנו נהיה שבויי כלי המשחית ומה יקרה אז? אז נחזור אל מה ששכנינו היום- אל הגעגוע, אל הזיקה למקור, ובאיטיות תחזור המוטיבציה לחיות כאן כי כאן זה ביתי. אז יבינו שלא חיים כאן רק מפני שנולדנו כאן, או אצל החרדים משום שהקב"ה הבטיח את הארץ לאברהם. אז הצעירים יבינו שאי אפשר לפטור את השאלה על העתיד. "נראה איפה יותר טוב" כפי שעונים היום. כי כמו שעונים היום פירושו של דבר: הדת איננה, השורש היהודי נעלם. אז יבינו כי אם אתה לא נשאר בגלל האדמה הזו- אז האדמה הזו יכולה לחיות גם בלעדייך. אז יבינו כי צריך לגייס את התנ"ך כתשתית קיומית, כתורה מציון. אחרת אין לך אחיזה על הארץ הזאת והעולם בחוץ לא יבין מדוע אתה כאן. כל החיות תהיה אז במצב של זמניות, של ארעיות, כי רק התנ"ך מעניק נצח, תוקף. רק הוא הנשק שלנו שמבטיח חיי נצח. בלי הערבות היהודית הזו אני חושש מעתיד לא ברור. כי התנ"ך נותן את הרף לביטחון, שכן בפרמטרים של ביטחון, מדיניות, פוליטיקה, לעולם לא יסכים העולם הערבי שמסביב, מיליארד הערבים שתהיה ריבון על הארץ הזו. אריק שרון יכול לעלות להר הבית ולהפגין נוכחות. זה בסדר, אבל להיות ריבון? לעולם לא יסכימו לכך הערבים ולכן אם לא אבוא עם התנ"ך, אלא אבוא בשם הנשק בלבד- הם עלולים חלילה לנצח. כאמור, זה לא יקרה היום או מחר. זה עלול לקרות בעוד 100 או 200 שנה. צריך לחזור לתחושה ולוודאות שבית המקדש ירד מן השמיים, שאנחנו הורדנו אותו בחינת קודש היורד אל הארץ, והוא מאכלס בתוכו עוד בית מקדש. מקדש בתוך מקדש. לכן מותר היה לרבן יוחנן בן זכאי לבוא לקיסר ולבקש את יבנה וחכמיה, כי בית המקדש נבנה בלהבות ולא כמקום גיאוגרפי אחד גם אם הוא המקודש בעולם. לבניין הזה היה הכוח כדי להשתכן בלב פנימה ולנדוד אתו ליבנה, לציפורי, לבית שערים. והדמיון, הדמיון הולך עם הלב ומשלים את החוויה. הוא זה שהמשיך להבנות את החיים ולצקת אותם בחיים היהודיים המודרניים שנשארו ביבנה וצאו ממנה החוצה: היהודי שקם בבוקר ונוטל ידיו ומתוך "אשר יצר את האדם" ומשבח את ההשגחה שענתה את גוף האדם חלולים-חלולים שמא יסתיים אחד מנקביו ותבוא עליו צרה צרורה. ואחר כך נוטל ידיו ובוצע הפת לא קודם שיברך "המוציא", ובכל שמחה בסדר השנה שלו יעלה את ירושלים על ראש שמחתו: כשחונך בית ישאיר לבנה חשופה, וכשניכנס לחופה וקידושין ינפץ כוס כדי להזכיר את הבירה ובכל חג כמעט יכריז "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

אלה הם עבותות הגעגועים והציפייה והיום אין התרפסות והתמכרות כזו כלפי העיר. גם כשאתה נמצא בתוכה, מודד בשעליך את רחובותיה, חי ונושם בה. המציאות האוטופית הזו נותנת את האמונה בצדקת המעשה. האמונה הזו חסרה לנו כל כך. הראשונים שבנו את הארץ היו משוכנעים בצדקתם וכך התנהגו, וזה שידר אל השכנים שמסביב. על הישיבה בארץ לא היה ערעור, זו לא היתה מצוות אנשים מלומדה, לא חיו על בלימה, על אוויר, על כלום. לא היה אז דור של "אנטי" אלא בעיקר של "בעד". ולכן, צריך להחזיר את הכמיהה, לשוב אל הגרעין האמיתי ולחוש כפי שאני חש בנסיעה לפראג כשאני הולך לפתע ברחוב ירושלים שם.

אני מתרגש, אני רועד, אני הוזה וחולם ומתרפק. כל צריך להרגיש כשאנו הולכים בתוככי ירושלים שלנו.

איך עושים שלום בינינו? איך חוזרים לאהבת ישראל? אסור שהלב ימתין לימים הקשים של מלחמות, אבל דווקא שם מתגלות האהדות, נוסקת הסולידריות, מתגברת האהבה. חייבים לחזור לתחושות האלה של צל מלחמה. פתאום נעזור אחד לשני, נפגין אהבה ונבין שזו שאלה של חיים, קיום, הישרדות. אל נבין כמה מיותרות המריבות הפנימיות, כמה נלוז הויכוח הנמוך, כמה משסע ומקטב הפולמוס העיקרי. נבין כמה מסוכן הוא המדרון שנפתח עם המלחמות בתוכנו ונשאף לשלום אמיתי בינינו. 

 

 

2. לחיות עם הזמן. פרשת יתרו:

בסוף פרשת השבוע מזהירה התורה את הכוהנים שלא יעלו אל המזבח באמצעות מדרגות, אלא רק על-ידי כבש משופע, ובלשון הכתוב: "ולא תעלה במעלות על מזבחי".

ומסבירה התורה את אזהרתה: "אשר לא תגלה ערוותך עליו", שכן בעלייה על גבי מדרגות צריך להרחיב את הפסיעות, ויש בזה מעין גילוי ערווה, דבר שאינו לכבודן של אבני המזבח.

מכאן נלמדת הוראה להתנהגות שבין אדם לחברו, כפי שאומר רש"י על-פי המדרש: "והרי דברים קל-וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך- לא תנהג בהם מנהג ביזיון, חברך, שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על ביזיונו על אחת כמה וכמה".

מתעוררת כאן השאלה האם את הדבר הזה, שאסור לבזות יהודי שני, צריכים ללמוד בקל-וחומר מאבני המזבח; שהרי לכאורה מדובר בדבר פשוט והגיוני, שמתחייב גם ממצוות "ואהבת לרעך כמוך" ומאיסורים נוספים בתורה?

אלא, אנו למדים כאן פרט מיוחד: ראשית, האבנים אינן מרגישות את הביזיון, ובנוסף, הרי לא מדובר כאן בהתנהגות של קלות-ראש וביזיון (דבר האסור בכלל בתוככי המקדש), אלא בעלייה במדרגות שיכולה רק להראות או להתפרש כ"מנהג ביזיון".

ואם גם דבר כזה- מראית עין בלבד, נאסר לגבי אבנים, קל-וחומר שיש להיזהר בכך לגבי הזולת.

ישנה דעה בגמרא (ברכות נד, א), שהחובה לפצות את הזולת על 'בושת' היא דווקא כאשר הנפגע הרגיש את הבושה. אולם אם העליבו אדם בשעה שישן ובתוך שנתו הוא מת, ולא ניתנה לו הזדמנות לשמוע את העלבון- הרי אז פטור המבייש מתשלום 'בושת'.

ועל זה בא הקל-וחומר מאבני המזבח, ללמד שאף במקרה שהמתבייש עצמו אינו יודע על דבר הביזיון (כמו אבני המזבח), ואפילו אם המבייש אינו עושה מעשה של ביזיון ממש, אלא רק פעולה שיכולה להתפרש כביזיון גם אז יש להיזהר ממעשים אלה.

בדבריו של רש"י נרמז היבט עמוק יותר של איסור ביזיון הזולת. רש"י מדגיש את העובדה שחברך הוא "בדמות יוצרך". הואיל וכל אדם נברא בצלם אלוקים, הרי כאשר פוגעים בזולת, פוגעים גם בקב"ה. ומאחר שהקב"ה רואה ושומע הכל, הרי גם כאשר הזולת עצמו אינו מודע לפגיעה, אין בכך לגרוע מחומרת הדבר כלפי הקב"ה.

ואם כך לצד השלילי, קל-וחומר בכיוון החיובי: כשנוהגים באהבת ישראל ומכבדים את הזולת, יש בכך גם ביטוי לאהבת ה' ולכבוד שמים. וכמים הפנים אל הפנים, אהבה זו מעוררת ומגלה את אהבתו של הקב"ה לעם ישראל ומזרזת את הגאולה השלמה בקרוב ממש.

(על-פי שיחה של הרבי מליובאוויטש)

 

 

3. רשות הרבים. אתם כותבים:

המדור עומד לרשות הקוראים, אתם מוזמנים לכתוב אלינו.

 

 

4. ניצוצות. אמרות השבוע:

דאגה בלב ובמוח- קשה לו לאדם יותר ממלאכה מרובה וקשה.

(רבי חנוך הניך מאלכסנדר)

 

להבין מה צודק ולא לעשותו מרמז על חוסר אומץ.

(קונפיציוס)

 

 

5. הפתח השני. סיפור:

רבי מרדכי מנסכיז השתוקק כל ימיו לטלית קטן עשוי מצמר של ארץ ישראל.

לאחר השתדלויות רבות, עלה בידו להשיג אריג מארץ ישראל ושמחתו לא ידעה גבול.

אחד מתלמידיו הבכירים ביקש לזכות בתפירת הטלית קטן של הרבי, והרבי ניאות להפקיד בידו את המלאכה.

מרוב התלהבות והתרגשות, התבלבל החסיד וקיפל את האריג פעמיים במקום פעם אחת בעת שגזר את הפתח העגול לצוואר. כאשר פרס את הטלית אל מול עיניו גילה לחרדתו שגזר למעשה שני פתחים, ולמעשה קלקל את האריג היקר.

כשהוא מלא צער ובושה, סיפר התלמיד לרבו את אשר אירע, ממתין לתגובתו של הרבי.

"טוב עשית" ענה רבי מרדכי "כי באמת היה צורך בשני פתחים: האחד, כדי שאפשר יהיה ללבוש את הטלית קטן, והשני כדי להעמיד את מרדכי בניסיון ולראות אם יכעס".

 

 

 

נשמח לקבל את מכתביכם:

mailto:editor@shalombeinenu.org

 

מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".

 

חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  

או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02

או בפקס: 0740-649 02.

 

אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:

http://www.shalombeinenu.org

 

ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.

"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.

עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"