עם 1

הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                       

ב"ה, גיליון 48, כ"ב ניסן תשס"ג, 24 באפריל ‏2003

שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף

 

 

השבוע:

1.  בינינו- משולחן המערכת

2.  לחיות עם הזמן- פרשת אחרי

3.  רשות הרבים- אתם כותבים

4.  ניצוצות- אמרות השבוע

5.  פנאי- סיפור

 

 

בינינו. משולחן המערכת:

לקרב את הניגודים / שמוליק עצמון, שחקן, מנהל התיאטרון האידי בישראל

זהות יהודית זה בית אמא ואבא, הזיכרון הראשון שלי הוא של היכרות עם האות העברית. כילד בן שלוש הביאו לי את האות ב' של בראשית עטופה בדבש וליקקתי אותה. אמרו לי שאת זה אני צריך לזכור ולדעת וכך למדתי את האותיות העבריות. אם זהות יהודית היא גם לשון – הרי שפת האם שלי היא היידיש. מעבר לכן שפה מכילה את כל הגנום היהודי שירשתי מהורי. זהות יהודית היא ההיסטוריה היהודית שלי על כל מהפכיה, ניצחונותיה ומטלותיה שנמצאים בתאים האפורים שלי. הזהות היהודית – היא גם סיפורי המקרא שהלכו אתי החל מהעיירה שהלכתי בה עד השואה ולאחר מכן עד הגעתי לארץ ישראל. זהות יהודית באה לידי ביטוי בכך שאני צריך להצדיק ולהבליט את קיומי בסביבה העוינת שגדלתי בה. תקופת הילדות והבגרות שלי שמשתקפת במלחמה המתמדת להצדיק את זהותך.

אני רואה את המדינה היהודית כמדינה שמאחדת את כל היהודים על כל הגוונים, התרבויות, והייחודיות של כל אחד ואחד מהם, לאוו דווקא על ידי כך שמוותרים על הייחודיות שיוצרים משהו חדש. צריך לקחת את הכל וליצור מדינה יהודית מאוחדת על כל גווניה (דתי, חרדי, חילוני וכו') וחותרת למטרה אחת; להגן על חופש הביטוי הדת והאמונה. כל אחד יחיה לפי אמונתו, דרך המהווה כלי הגנה על העם היהודי.

מתוך ניסיוני "המועט" שלום בינינו ניתן לרקום  א. רק אם אתה מוכן להבין את הזולת, גם אם אתה לא מסכים אתו. ב. אם אתה מוכן לכבד את הדעה השונה מדעתך ולתת לבעלי הדעה הזו אפשרות להתבטא. ג. אם אתה מוכן לקרב אנשים על רקע של אינטראקציה משותפת, סביב רעיון שמקובל על קונצנזוס כללי. כמו למשל: שלום. זה מקובל על כולם, אך איך עושים את הדברים? זאת החוכמה. דוגמא נוספת באה סביב רעיון של שוויונות – לכבד את הניגודים ולקרב את הניגודים.

אם למדתי משהו על אהבת ישראל – הרי למדתי זאת בבית שחינך אותנו על אהבת אדם. אדם שאוהב את הזולת, מסוגל לפתח אהבת ישראל. בן אדם שפתוח לקליטת דעות שונות ומנוגדות לדעותיו ומסוגל להתגבר על העובדה שאדם זה אינו אויב- זו אהבת ישראל. אני יודע זאת מאבא שלי שאמר כי גם אם אדם הוא קומוניסט, הוא בכל זאת יהודי וחייבים לאהוב אותו. אבי היה מאד ציוני והוא לא אהב קומוניסטים וקומוניסטים לא אהבו אותו, ובכל זאת אמר את הדברים.  זאת אהבת ישראל אמיתית. אני מסוגל לאהוב חרדי ואני מצפה שיוכל לאהוב אותי כבן אדם ולא כאיש שיש לו אידיאולוגיה אחרת. צריך לראות בכל אחד אדם שנולד בצלמו של אלוקים, וכמו שיהודי מוצא כוחות לאהוב את אלוקים כך יהודי צריך למצוא כוחות לאהוב יהודי – וזו אהבת ישראל.

 

 

2. לחיות עם הזמן. פרשת אחרי:

לגבי היום האחרון של פסח יש הלכה מעניינת בשולחן-ערוך: "מי שנמשכה סעודתו במוצאי יום-טוב האחרון של פסח עד לאחר צאת הכוכבים, מותר לאכול חמץ בסעודה, אף שעדיין לא התפלל ערבית ולא הבדיל". כלומר, הוא נמצא עדיין בעיצומה של סעודת פסח, כפי שיאמר בברכת המזון: "ביום חג המצות הזה", ואף-על-פי-כן הוא יכול לאכול חמץ!

שאלה דומה מתעורר גם לגבי ההבדל הקיצוני שאנו מוצאים בין שבעת ימי הפסח לאחרון של פסח (בחו"ל), לגבי הזהירות ממצה שרויה. בעוד שבכל ימי הפסח נזהרים ביותר (המקפידים על כך) מאכילת מצה שרויה, הרי באחרון-של-פסח נוהגים לאכול דווקא מצה שרויה, עם כל מאכל ומאכל.

יש לשוני זה טעמים הלכתיים, אך יש גם סיבות הקשורות במהויות השונות של ימי החג הראשונים לעומת אחרון-של-פסח. הימים הראשונים של פסח קשורים ליציאת מצרים, ואילו אחרון-של-פסח קשור לגאולה העתידה. הדבר מתבטא גם בהפטרה שקוראים באחרון-של-פסח: "עוד היום בנוב יעמוד", הפטרה המדברת על ימות המשיח.

ההבדל המהותי בין שתי הגאולות מתבטא בכך, שעל הגאולה ממצרים נאמר "כי ברח העם" – היו צריכים לברוח מן הרע ולהילחם בו, ואילו על הגאולה העתידה נאמר "לא בחיפזון תצאו", שכן לא יישאר עוד רע, ככתוב: "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (וכפי שקוראים בהפטרה: "ושיעשע יונק על...מאורת ציפעוני" – הצפעוני, המסמל יצר הרע, יתהפך לטוב).

דבר זה מוצא את ביטויו במידת הזהירות מחמץ. החמץ מסמל את ההתנשאות והגאווה, שהיא שורש הרע. בימים הראשונים של חג-הפסח, כאשר עוסקים בבריחה מהרע, יש להיזהר מחמץ עד הקצה האחרון. לכן נזהרים גם ממצה שרויה.- מחשש דחשש של גאווה והתנשאות.

אולם ביום האחרון של פסח, כאשר מאירה הארה מהגאולה העתידה, וכבר קיים ביטול מסוים של הרע, עד הפיכתו לטוב – לא זו בלבד שאין נזהרים עוד ממצה שרויה, אלא אפילו מהדרים לאכול מצה שרויה – כביטוי להפיכת הרע עצמו לטוב.

זו גם הסיבה, שבסעודת החג האחרון של פסח יכול להיות מצב שכבר אוכלים חמץ ואחר-כך אומרים: "ביום חג המצות הזה". כי אחרי שבעת ימי החג, כאשר כבר עסקנו במלחמה עם הרע, ואנו כבר טועמים הארה של הגאולה העתידה – אפשר כבר להפוך את ה"חמץ" לטוב.

וזו הכנה לימות המשיח, שבהם לא יהיה עוד רע, כפי שכותב הרמב"ם: "לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות...ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".

(על-פי שיחה של הרבי מליובאוויטש)

 

 

3. רשות הרבים. אתם כותבים:

המדור עומד לרשות הקוראים, אתם מוזמנים לכתוב.

 

 

4. ניצוצות. אמרות השבוע:

אם מאמין אתה שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן.

(רבי נחמן מברסלב)

 

מוטב להודות בחסרונותינו, מאשר להתהלל בכשרונותינו.

(תומס קרלייל)

 

 

5. פנאי. סיפור:

סוחר אמיד קבל בפני רבי מנחם מנדל מקוצק שהוא כל כך טרוד ואין לו פנאי ליישוב הדעת, לא כל שכן לחשבון נפש.

אמר לו הרבי: "אשיא לך עצה טובה: בכל פעם שאתה יורד למרתף היין לקחת משם בקבוק יין לסעודה, הישאר שם לשעה קלה לשם יישוב הדעת. וכך, אט אט תגיע גם לחשבון הנפש".

 

 

 

נשמח לקבל את מכתביכם:

mailto:editor@shalombeinenu.org

 

מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".

 

חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  

או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02

או בפקס: 0740-649 02.

 

אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:

http://www.shalombeinenu.org

 

ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.

"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.

עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"