עם 1

הקשר השבועי עם "שלום בינינו"

ב"ה, גיליון 61, כ"ג תמוז תשס"ג, 23 ביולי ‏2003

שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף

 

 

השבוע:

1.  בינינו- משולחן המערכת

2.  לחיות עם הזמן- פרשת מטות-מסעי

3.  רשות הרבים- אתם כותבים

4.  ניצוצות- אמרות השבוע

5.  ללמוד מהמלאכים- סיפור

 

 

בינינו. משולחן המערכת:

לשוב אל הגרעין האמיתי / יהורם גאון - זמר ושחקן

אם שואלים אותי על זהות יהודית, מיד עולה טרדה גדולה בחלל עולמי והיא טורדת אותי יותר מכל תקופה אחרת: אני חושב על סיטואציה בה אנו צריכים שיהיו לנו דברים אחרים, כלי נשק אחרים, מאלה שאנו חושבים שיש לנו. אני נוסע לחו"ל ורואה פיסות היסטוריה המזכירות 2000 שנות גלות יהודית מבלי ששם היה לנו נשק, לא היה כוח ולא היו כלי משחית שאנו כל כך מפליאים לייצר ולברוא במדינת ישראל. איך עברנו 2000 שנה בכל זאת, איך החזקנו שם מעמד? מסתבר שהיה נשק, אבל מסוג אחר לחלוטין. נשק שכאן, אצלנו. רוקנו את מחסנינו ממנו, הרחקנו אותו מתוכנו. אם אתה כובל אותי להגדיר אותו במילה אחת: הגעגוע לציון. אחרת, איך תסביר את התופעה שישראלים שכאן בארץ, רגלם לא תדרוך בבית כנסת ואין להם סקרנות איך נראה בית הכנסת הגדול בעירם מבפנים, אבל שם בחו"ל מחפשים את עצמם בריצה מבית כנסת עתיק אחד לשני, מבית עלמין סבוך שיחים לחברו. הייתי לא מזמן בפראג, רצתי ל"אלטנוי שול", עקבתי אחרי המהר"ל מפראג והגולם שיצר, עמדתי ואמצתי, גם בעין וגם באלף את ההיסטוריה היהודית שפיכתה שם.

מדוע? הכמיהה לציון, הגעגוע לאיחוי התחושות, כפי שהיה פעם גם בארץ.  כאשר מ"מ (מפקד מחלקה) הוליך את מחלקתו וחלילה נפגע, סגנו נטל את הפיקוד. הדבר ארע לסגן, הסמל לקח, ואחר כך פיקודו, כך עד אחרון החיילים. המוח היהודי והשלמות המוסרית היו מעל הכל. לעומתם ראינו אצל המצרים במלחמת ששת הימים תופעה של מפקד שנפגע, חייליו הסירו נעליהם ונמלטו על נפשם. אבל כל זה השתנה: אט אט התחיל המוח להיכנס את תוך כלי הנשק, עברו יותר ויותר ללחיצה על כפתורים שהפכו למקור האיכות.

למה אני מוליך? לכך שהיום יש לנו את הכור האטומי בדימונה, נשק מתוחכם שעליו ניתן להישען. אבל מה יהיה מחר? לא מחר, עוד עשר שנים, עוד 50 שנה. כל האזור יהיה מוצף בכורים גרעיניים, כולנו נהיה שבויי כלי המשחית ומה יקרה אז? אז נחזור אל מה ששכחנו היום- אל הגעגוע, אל הזיקה למקור, ובאיטיות תחזור המוטיבציה לחיות כאן כי כאן זה ביתי. אז יבינו שלא חיים כאן רק מפני שנולדנו כאן, או אצל החרדים משום שהקב"ה הבטיח את הארץ לאברהם. אז הצעירים יבינו שאי אפשר לפטור את השאלה על העתיד: "נראה איפה יותר טוב", כפי שעונים היום. כי כמו שעונים היום פירושו של דבר: הדת איננה, השורש היהודי נעלם. אז יבינו כי אם אתה לא נשאר בגלל האדמה הזו- אז האדמה הזו יכולה לחיות גם בלעדייך. אז יבינו כי צריך לגייס את התנ"ך כתשתית קיומית, כתורה מציון. אחרת אין לך אחיזה על הארץ הזאת והעולם בחוץ לא יבין מדוע אתה כאן. כל החיות תהיה אז במצב של זמניות, של ארעיות, כי רק התנ"ך מעניק נצח, תוקף. רק הוא הנשק שלנו שמבטיח חיי נצח. בלי הערבות היהודית הזו אני חושש מעתיד לא ברור. כי התנ"ך נותן את הרף לביטחון, שכן בפרמטרים של ביטחון, מדיניות, פוליטיקה, לעולם לא יסכים העולם הערבי שמסביב, מיליארד הערבים, שתהיה ריבון על הארץ הזו. אריק שרון יכול לעלות להר הבית ולהפגין נוכחות. זה בסדר, אבל להיות ריבון? לעולם לא יסכימו לכך הערבים ולכן אם לא אבוא עם התנ"ך, אלא אבוא בשם הנשק בלבד- הם עלולים חלילה לנצח. כאמור, זה לא יקרה היום או מחר. זה עלול לקרות בעוד 100 או 200 שנה. צריך לחזור לתחושה ולוודאות שבית המקדש ירד מן השמיים, שאנחנו הורדנו אותו בחינת קודש היורד אל הארץ, והוא מאכלס בתוכו עוד בית מקדש. מקדש בתוך מקדש. לכן מותר היה לרבן יוחנן בן זכאי לבוא לקיסר ולבקש את יבנה וחכמיה, כי בית המקדש נבנה בלהבות ולא כמקום גיאוגרפי אחד גם אם הוא המקודש בעולם. לבניין הזה היה הכוח כדי להשתכן בלב פנימה ולנדוד אתו ליבנה, לציפורי, לבית שערים. והדמיון, הדמיון הולך עם הלב ומשלים את החוויה. הוא זה שהמשיך לבנות את החיים ולצקת אותם בחיים היהודיים המודרניים שנשארו ביבנה ויצאו ממנה החוצה; היהודי שקם בבוקר ונוטל ידיו ומברך "אשר יצר את האדם" ומשבח את ההשגחה שענתה את גוף האדם חלולים-חלולים שמא ייסתם אחד מנקביו ותבוא עליו צרה צרורה. ואחר כך נוטל ידיו ובוצע הפת, לא קודם שיברך "המוציא", ובכל שמחה בסדר השנה שלו יעלה את ירושלים על ראש שמחתו: כשחונך בית ישאיר לבנה חשופה, וכשניכנס לחופה וקידושין ינפץ כוס כדי להזכיר את הבירה ובכל חג כמעט יכריז "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

אלה הם עבותות הגעגועים והציפייה והיום אין התרפסות והתמכרות כזו כלפי העיר. גם כשאתה נמצא בתוכה, מודד בשעליך את רחובותיה, חי ונושם בה. המציאות האוטופית הזו נותנת את האמונה בצדקת המעשה. האמונה הזו חסרה לנו כל כך. הראשונים שבנו את הארץ היו משוכנעים בצדקתם וכך התנהגו, וזה שידר אל השכנים שמסביב. על הישיבה בארץ לא היה ערעור, זו לא היתה מצוות אנשים מלומדה, לא חיו על בלימה, על אוויר, על כלום. לא היה אז דור של "אנטי" אלא בעיקר של "בעד". ולכן, צריך להחזיר את הכמיהה, לשוב אל הגרעין האמיתי ולחוש כפי שאני חש בנסיעה לפראג. כשאני הולך ברחוב ירושלים שם, אני מתרגש, אני רועד, אני הוזה וחולם ומתרפק. כך צריך להרגיש כשאנו הולכים בתוככי ירושלים שלנו.

איך עושים שלום בינינו? איך חוזרים לאהבת ישראל? אסור שהלב ימתין לימים הקשים של מלחמות, אבל דווקא שם מתגלות האהדות, נוסקת הסולידריות, מתגברת האהבה. חייבים לחזור לתחושות האלה של צל מלחמה. פתאום נעזור אחד לשני, נפגין אהבה ונבין שזו שאלה של חיים, קיום, הישרדות. אל נבין כמה מיותרות המריבות הפנימיות, כמה נלוז הויכוח הנמוך, כמה משסע ומקטב הפולמוס, נבין כמה מסוכן הוא המדרון שנפתח עם המלחמות בתוכנו ונשאף לשלום אמיתי בינינו. 

 

 

2. לחיות עם הזמן. פרשת מטות-מסעי:

הפרשיות מטות ומסעי נקראות, בדרך כלל, כשהן מחוברות.  מכך מובן שיש קשר מהותי בתוכנן.  ואכן, בשתיהן מדובר על הכניסה לארץ-ישראל: בסוף פרשת מטות מסופר על בקשת בני ראובן, גד וחצי מנשה להיאחז בעבר הירדן המזרחי, ועל התהליך שבו כבשו את האזור והתיישבו בו;  וגם פרשת מסעי מסכמת את ארבעים ושניים המסעות של עם-ישראל, מהיציאה ממצרים עד סמוך לכניסה אל הארץ.

הכיבוש של עבר הירדן המזרחי, על-ידי שבטי ראובן, גד וחצי מנשה, היה למעשה מעין התחלה של הכניסה לארץ.  ולאחר מכן, בפרשת מסעי, אנו מגיעים לקראת שלב הכניסה לארץ-ישראל המערבית, כפי שנאמר:  "ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו" – הגעתו של העם מול יריחו, שהייתה "מנעולה של ארץ-ישראל".

 

מאחר שהתורה היא נצחית, יש בדברים אלה גם משמעות נצחית בחיי כל יהודי בכל דור ודור.  מוסבר בתורת החסידות, שאף-על-פי שהיציאה ממצרים הייתה במסע אחד, בכל-זאת נאמר בתורה "מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", שכן מהלך ההשתחררות מ'מצרים' אינו חד-פעמי, אלא זהו מהלך מתמשך, בכל דור ודור, עד שזוכים לצאת סופית ממצרים ולהיכנס אל הגאולה האמיתית והשלמה.

וכך גם השאיפה של שבטי ראובן, גד וחצי מנשה להתיישב בעבר הירדן, היא בפנימיותה הכנה לקבלת כל ארץ-ישראל, ובכלל זה ארצות הקני, הקנזי והקדמוני בגאולה האמיתית והשלמה.

 

ההוראה מכך היא, שיהודים צריכים לעמוד במצב של מוכנות לגאולה.  במיוחד בזמננו זה, בעמדנו בימים האחרונים של הגלות, צריכים כולנו להיות מוכנים להיכנס מיד אל הגאולה.

וההכנה לכך היא על-ידי כך שכל יהודי גואל בראש ובראשונה את עצמו, על-ידי הוספה בכל ענייני התורה ומצוותיה, ובכך הוא מגיע ל'גאולה פרטית'.  וזו ההכנה גם לגאולה הכללית, גאולת כל ישראל, בכל קצווי תבל.

 

דבר נוסף שאנו לומדים מפרשת מסעי הוא, שכל המסעות הם חלק מהמסע אל הגאולה, כי בפנימיות הדברים, גם הירידות שיש בדרך הן חלק מהעלייה.

ולכן כשיהודי נמצא "בערבות מואב", בסוף זמן הגלות ('ערבות' מלשון ערב וחושך), אין הוא מתרשם מריבוי הניסיונות והעיכובים, וודאי שאינו מתייאש חלילה, אלא אדרבה, הוא מתחזק ביתר שאת וביתר עוז, מתוך הכרה איתנה, שדווקא מתוך הירידה הגדולה תצמח העלייה הגדולה ביותר – הגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

(על-פי שיחה של הרבי מליובאוויטש)

 

 

3. רשות הרבים. אתם כותבים:

אתם מוזמנים לכתוב אלינו.

 

 

4. ניצוצות. אמרות השבוע:

"וכל איש חכם לב" (שמות ל"ו, א')

חוכמה בלי לב - כאין וכאפס.

(רבי אהרן מקארלין)

 

ראשיתה ואחריתה של הגאוניות היא אהבת האמת.

(גטה)

 

 

5. ללמוד מהמלאכים. סיפור:

מגיד נודד הגיע לעיר מז'יבוז' ובדרשתו אמר דברי תוכחה קשים ופוגעים כנגד הציבור.

התרעם עליו רבי ישראל בעל-שם-טוב ואמר:

"שמע, יהודי העמל כל היום להביא לחם לילדיו רץ מבוהל עם שקיעת החמה לבית הכנסת, שמא יאחר לתפילת מנחה, והוא מתפלל בחטף, בולע את המילים ואינו יודע מה הוא אומר ובכל זאת מלאכים ושרפים חרדים לקראתו ונזהרים בכבודו."

 

 

 

נשמח לקבל את מכתביכם:

mailto:editor@shalombeinenu.org

 

מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".

 

חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  

או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02

או בפקס: 0740-649 02.

 

אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:

http://www.shalombeinenu.org

 

ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.

"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.

עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"