עם 1

הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                       

ב"ה, גיליון 45, כ"ג אדר ב' תשס"ג, 27 במרץ ‏2003

שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף

 

 

השבוע:

1.  בינינו- משולחן המערכת

2.  לחיות עם הזמן- פרשת שמיני

3.  רשות הרבים- אתם כותבים

4.  ניצוצות- אמרות השבוע

5.  לא נשאר- סיפור

 

 

בינינו. משולחן המערכת:

 

יהדות של עשייה / מאיר עמית - אלוף (מיל'), ראש המוסד לשעבר

ראשית, אני רוצה להציג את "כרטיס הביקור" שלי.

סבי, שמעון סלוצקי ז"ל, היה בוגר ישיבה והיתה לו סמיכות לרבנות. בביתנו היתה ספריה תורנית מהגדולות בארץ. עם פטירתו, העברנו אותה לספריה הציבורית.

אחת מבנותיי, נשואה לבחור דתי, חובש כיפה. היא איננה דתית אולם מקיימת מצוות כשרות וכיו"ב.

אבי לא היה איש דתי, אבל כיבד מאוד את מסורת ישראל.

            הזהות היהודית שלי מתמקדת בקיום ערכי התנ"ך, השפה העברית, ההיסטוריה של עם ישראל ( בעיקר ארץ ישראל), אהבת המולדת, קשר הדוק עם אתרים עתיקים בכלל והרבה סיורים ושיטוט ברחבי הארץ.

הזהות היהודית שלי מתרכזת בעיקר בתכנים ולא בקליפה החיצונית. אני שומר על מספר סממנים יהודים, כגון קבלת השבת, ברית מילה, בר מצווה, טקס כלולות יהודי, טקס קבורה. אבל, אני מסתייג ממנהגים שאבד עליהם הכלח כגון, הדלקת חשמל בשבת, (שהרי זהו שריד מתקופת האבן, בה הדלקת אש דרשה עבודת כפיים מרובה והיום זה לא רלוונטי, כאשר בלחיצת כפתור קלה נדלק האור). נפשי נוקעת ממנהגים ארכאיים שהם שריד מתקופות עתיקות ואינם הולמים את הקדמה.

            כאשר אני מדבר על ערכים ועל שפה עברית, ברצוני להביע צער על כך שיש יהודים הדוברים עברית קלוקלת ומאמינים בכל מיני אמונות תפלות. הערכים פחות חשובים עבורם ולעיתים הקליפה החיצונית מאפשרת להם לשקר, לזייף, להכפיש, לחרף ולגדף- בקיצור: אני רואה אנשים אלה כמייצגי "יהדות הקליפה". מה שחשוב להם הוא שמירת המנהגים , לבוש מסוים, וכו'. פחות מעניינים אותם התכנים ואפילו עשרת הדיברות, שבעיני הן תמצית הערכים של היהדות, לא תמיד מחייבות אותם.

            עניין נוסף, שמפריע לי בנושא הזהות היהודית, הקביעה שעם ישראל הוא עם מיוחד: "עם בחירה". האמרה "אתה בחרתנו" מובילה לדרך הנהגות שקשה לי להתרגל אליה. התנשאות, התבדלות, מבט מגבוה על כל גוי, מי שאיננו יהודי. בחיים שולטת ההדדיות והתנהגות שמביעה עליונות מצדנו, גורמת לתגובות שליליות. זהו מקור האנטישמיות והיחס השלילי לגבנו במקומות רבים בעולם.

לסיכום, הזהות היהודית שלי מרגישה את אהבת הארץ, ידיעת הארץ, השפה העברית, הנכונות להקרבה, אהבת הזולת, אהבת האדם באשר היא ואמונה בדרך הישר.

מדינה יהודית

מדינה יהודית לפי דעתי, היא מדינה שבה שולטת התרבות היהודית, גם המסורתית וגם החדשה. היא מדינה של היהודים ולא "של כל אזרחיה". ולכן, חוק השבות וחוקים דומים הם חוקים מוצדקים. מדינה יהודית היא מדינה שרוב תושביה הם יהודים . כל אזרח שמצהיר כי הוא יהודי, צריך לדעת עברית כהלכתה וגם את חוקי היסוד של הדת היהודית, אפילו אם הוא לא מקיים אותם כהלכתם. אני סבור שאפשר להאמין במשהו אבל אין חייבים להשתעבד לו. במילים אחרות, צדיק באמונתו יחיה, כפי שכבר אמרו חכמינו. תחיה כפי שאתה מבין ותן לי לחיות כפי שאני מבין, כל זאת ב"מגרש משחקים" מוגדר באופן כללי ועקרוני.

מדינה יהודית היא מדינת אמונה. אני דוגל בהפרדת הדת מהמדינה ובעיקר משרבוב הפוליטיקה אל הדת שמשחיתה אותה. אני מכבד אנשים דתיים, גם אם אינני מסכים עם כל תג ותו שהם מאמינים בו.

האמונה בורא עולם שיפתור את כל הבעיות, ללא כל עשייה- היא מסוכנת. אני מעדיף את ההגדרה "אלוהים אוהב את אלה שעוזרים לעצמם".

גם הנושא של הקולקטיביות הרעיונית של היהדות מפריע לי. מאי קא משמע לן? (מה המשמעות?) אם אתה שואל חבר כנסת מה דעתו בנושא מסוים, הוא עונה "אני לא יודע אני צריך לשאול את מועצת גדולי התורה"... וזה בעיקר מתייחס לעניין הפיכת הדת לנושא פוליטי. לא איכפת לי כי בכל נושא דתי הילכתי , הפוסק יהיה הרב או מועצת גדולי התורה, אבל בעניינים מדיניים כלכליים?

לסיכום, אני רוצה להדגיש שוב כי אין לי כל התנגדות כי במסגרת המדינה תהיינה קהילות מאמינות וזאת בתנאי שהם לא יחייבו את כולם לפעול בהתאם לכללים מיושנים ובלתי מקובלים בימנו.

            מילת המפתח לעשיית שלום בינינו היא סובלנות. שום מחנה איננו צריך ואיננו רשאי לכפות את דעתו על אחרים.

פרט לכך, יש לעודד הידברות מתמדת בין צבורים שונים , חילוניים ודתיים כאחד. שנאת אחים היא מתכון להתחסלות. יש להבטיח כי בכל בתי הספר יוקדשו פרקים נרחבים ליסודות התורה (כולל פרשנות מתקדמת המתאימה למאה העשרים ואחת), חינוך לערכים, עברית כתיקונה, ידיעת הארץ, היסטוריה של ארץ ישראל, היסטוריה של העם היהודי. כל אלה בד בבד עם לימודי מדע, טבע, גיאוגרפיה מדעי המחשב וכו'.

אני חוזר ומדגיש: רצוי לערב תלמידים איש ברעהו, ישיבה ביחד, חשיבה משותפת, ויכוחים משותפים ובנוסף לכך, יכול כל ציבור לקיים מערכת חינוך משלימה אשר תדגיש את המיוחד לה.

צריך לחדש את קיומן של תנועות הנוער שיכולות להיות ייחודיות, אבל יחד עם זאת ניתן ורצוי לקיים פעילויות משותפות. אחרי ככלות הכל, קיים מכנה משותף לא מבוטל בין כולנו ואנו צריכים להדגיש את המאחד ולא את המפריד.

ומכאן, שהחשוב הוא פתיחות ולא כפייה. לא הסתגרות, אלא שיתוף פעולה, עידוד התנדבות, רוח של נכונות לסייע לזולת ולכלל. לדאבוני הרב, בשנים האחרונות, הוחלף המונח "כל ישראל חברים" בסיסמא "איש לאהליך ישראל", ועל זאת בוכה הנביא.

במסגרת זו, יש להדגיש כי חובות לאומיות  (כגון שרות בצבא), חייבות ליפול על כל חלקי העם והדבר נכון גם לגבי החינוך לעבודה פרודוקטיבית. אסור שחלק מהעם יצטייר כמשתמט. חובת השרות חלה על כולם וכך נשיג גם את חיזוק כח העבודה שלנו.

אנו מיעוט שסובב אותו רוב עוין. אין לנו אפשרות להתחרות עם כמות ולכן עלינו להשליך את יהבנו על האיכות. איכות הלכה למעשה (ולא דיבורים).

            מעבר לדברים שכבר ציינתי, המגלמים בתוכם כבר את ה"אני מאמין" שלי בנושא זה, ברצוני להוסיף את המימד העולמי.

"אהבת ישראל" היא הקשר לכל היהודים. אינני גורס שכל יהודי חייב לעלות לישראל. הייתי מבכר שזה אכן יקרה, אבל לא בגלל פוגרומים וקטסטרופות, אלא בשל כח משיכה. אנחנו חייבים לבנות כאן מרכז ערכי אשר אליו ימשכו היהודים, מרכז ייחודי (הוא יכול להיות גם מרכז רוחני כפי שרצה אחד העם, אבל באותה נשימה גם מרכז תרבותי, עסקי, טכנולוגי, גרעין של מצוינות).

צריך להשקיע הרבה יותר משאבים בחינוך. אנו זקוקים למנהיגות מובילה שמסוגלת להראות דוגמא אישית. אהבת ישראל איננה מושג חומרני, זו איננה סגידה לכסף ולעושר.

ועל כך אמרו כבר חכמינו- "איזהו העשיר השמח בחלקו".

אהבת ישראל חייבת להיות מושג שהוא חלק מן העולם הזה ומחובר אליו. מדינת ישראל צריכה להיות משל ודוגמא אשר תמשוך אלינו את אחינו מהפזורה.  צריך להשקיע ביהדות הגולה, להביא את הנוער היהודי מכל העולם לראות את הארץ, לחוות את המתרחש בה ולחוש במו גופם את משק כנפי ההיסטוריה.

 

 

2. לחיות עם הזמן. פרשת שמיני:

על הנאמר בפרשת השבוע: "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם". שואלים חז"ל: כיצד יכול כל העם לעמוד בפתח אוהל מועד, מקום כל-כך קטן? ועונים: נעשה להם נס והמועט החזיק את המרובה.

זהו גם אחד הנסים שמונה המשנה במסכת אבות בין עשרת הנסים שנעשו לאבותינו בבית-המקדש: "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" – למרות שהקהל בבית המקדש היה רב ביחס למידת המקדש, ולכן עמדו צפופים, בכל זאת כשהיו משתחווים לה' היה מספיק מקום ובריווח לכל אחד ואחד להשתחוות. יותר מכך: אחד לא שמע את תפילת חברו בשעת ההשתחוואה, כדי שלא יתביישו להתוודות על החטאים ולשוב עליהם בתשובה.

ישנו פרוש חסידי על המילים "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים":

"עומדים" – כשכל אחד עומד על דעתו בתקיפות ואינו רוצה להתבטל עם השני, גורם הדבר שיהיו "צפופים" – כי כל אחד דוחף את חברו ודוחה אותו, אך כאשר "משתחווים" – כשאחד משתחווה ובטל אל השני, אז נהיה "רווחים" – ישנו מספיק מקום לכל אחד.

כך גם ניתן להסביר את הפסוק: "ויקרבו כל העדה" – קרבו אחד אל השני באהבה ואחווה ואז "ויעמדו לפני ה'"- היה לכולם מספיק מקום לעמוד.

בהמשך הפרשה מסופר על מקרה כואב שארע ביום הגדול בו ירדה השכינה על המשכן. ביום זה מתו באופן פתאומי בניו הגדולים של אהרון הכהן- נדב ואביהו. הסיבה למוות היא: "ויקחו בני אהרון נדב ואביהו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני השם אש זרה אשר לא ציוה אותם".

בפירוש פסוק זה דעות רבות: פירוש אחד – חטאם היה שנכנסו לקודש הקודשים, מקום האסור לכוהנים פשוטים, ורק לכהן הגדול מותרת הכניסה וגם זאת רק ביום הכיפורים. פירוש שני – נכנסו למשכן שתויי יין, דבר האסור על הכוהנים. פירוש שלישי – שהביאו אש זרה להדלקת המזבח ולא חיכו לירידת האש מן השמים, ועוד פירושים.

למרות הפירושים הרבים והשונים בנושא, ישנה נקודה משותפת לכל ההסברים, המבליטה את גודל קדושתם וצדקתם, כדברי הניחומים של משה לאהרון: "הוא אשר דיבר ה': בקרובי אקדש". נדב ואביהו היו בהתלהבות ובתשוקה עצומה להתקרב לה' עד כדי כך שלא יכלו לשלוט על עצמם ועשו את מה שעשו: נכנסו לקדש הקדשים, הקטירו קטורת, הביאו אש, כאשר גם שתיית היין מעידה על גודל שמחתם להתקרב לקב"ה.

(על-פי שיחה של הרבי מליובאוויטש)

 

 

3. רשות הרבים. אתם כותבים:

המדור עומד לרשות הקוראים, אתם מוזמנים לכתוב.

 

 

4. ניצוצות. אמרות השבוע:

יראת ה' בלא שמחה אינה יראה, אלא מרה שחורה.

(רבי ישראל בעל-שם-טוב)

 

האדם המאושר הוא זה אשר רכש לו ניסיון, ועל ידו למד לשאת את פגעי הגורל מבלי להיות מוכרע על ידם.

(ד. י. יובנליס)

 

 

5. לא נשאר. סיפור:

שאלו חסידים את רבי מאיר מפרמישלאן:

"כשאנו עורכים את סדר הפסח, אנו שמים על השולחן מרור כזכר לשעבוד. אם כך, מדוע לא נשים גם קצת כסף, זכר לביזת מצרים"?

השיב להם רבי מאיר:

"בצדק שמים מרור ולא כסף; מהמרור נשאר לנו זכר גם היום, ואילו מהכסף לא נשאר דבר".

 

 

נשמח לקבל את מכתביכם:

mailto:editor@shalombeinenu.org

 

מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".

 

חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  

או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02

או בפקס: 0740-649 02.

 

אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:

http://www.shalombeinenu.org

 

ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.

"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.

עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"