עם 1
הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                              
ב"ה, גיליון 16, כ' אלול תשס"ב, 28 באוגוסט ‏2002
שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף
  
השבוע:
1. בינינו- משולחן המערכת
2. לחיות עם הזמן- פרשת ניצבים-וילך
3. רשות הרבים- אתם כותבים
4. ניצוצות- אמרת השבוע
5. הלכה למעשה- סיפור
  
בינינו. משולחן המערכת:
יסודות של מסורת בעולם של מודרנה\ ג'ו עמר- זמר ופייטן
הזהות היהודית שלי היא זו שהונחלה לי לפי עשרות שנים על ידי הוריי בעיר סיטאט במרוקו, ועל ידי רבי הרב ברוך טולידנו במכנס: עולם של תורה ומצוות, עבודת ה' בשמחה ותרומה ליישובו של עולם. מעורבות בכל תחומי העשייה והיצירה.
היסודות האלו לא השתנו גם היום אל המודרנה ומאפייניה. בני ובנותיי ובני משפחותיהם לוקחים יתדות אלו כעקרונות, וכל עולם ההיי טק וההישגיות הטכנולוגית לא שינו אותם. אפשר לחיות על הבסיסים הרוחניים- יהודיים הללו ולידם להצמיח ולצמוח עם השינויים הכבירים שמסביב. רופא יהודי שכיר ומדען היי טק בניו יורק מניחים תפילין ונוטלים לולב וארבעת המינים בסוכות ממש כמו אבותיי בקזבלנקה או במרקש.
בגלל הסינתזה המיוחדת הזו, חשוב לשמור במדינה היהודית על אותו סטטוס קוו ששמר על המדינה מקוטביות ומתח מיותר בשנותיה הראשונות  עד עצם היום הזה. באחרונה חל כרסום בסטטוס קוו הזה ולרבים הוא נראה מיושן. אסור לפגוע בו אחרת הכל עלול להתפוצץ חלילה.
"שלום בינינו" הוא לא דבר קל. ארכו שנים עד שהתרגלנו זה לתרבות של זה. אני זוכר את הזלזול במוזיקה שלי, בפיוט המרוקאי, בחוויה המאגרבית שהבאנו איתנו ארצה מסיטאט, מרקש, קזבלנקה, טנג'יר ופס. זלזלו, ואני כאבתי, אבל ידעתי שיום אחד תנצח התרבות הזו וירקדו את פרותיה בשמחות אשכנזיות.
ואכן, בסופו של דבר יש קבלה הדדית. צריך לשמור עליה אם נכונן סבלנות של אמת. כאן יש תפקיד עצום למדיה ולתקשורת. גם אם אין זה תפקידה המובהק. אנשים צריכים להבין שלכל ניואנס, כותרת, תמונה, מילה יש משמעות עצומה בשמירת החוטים הרופפים בלאו הכי, שעדיין מקשרים בין האוכלוסיות השונות. ולכן ידיעה או פרשנות חסרי רסן או דיווח מתלהם בתקשורת האלקטרונית עלולים לחבל במרקם העדין הזה ולפרום את החוליות שעדיין מחזיקות את החבילה כולה.
הנה, "אהבת ישראל" אפשר ללמוד מן החברה החרדית דווקא. אבל על כך אף אחד לא מדווח. לכו למאה שערים או בני ברק ותראו את תעשיית גמילות החסדים, את העובדה שאיש שם לא נשאר רעב, את הנתינה כערך בסיסי בחיים עליו מחנכים בתלמודי התורה ותבינו מה זאת אהבת ישראל. היא מזכירה אגב את יחסי האהבה ששררו במלאח שבערי מרוקו, ארץ מוצאי. גם מי שלא היה לו הפרשי מעשר כדי שלקהילה ולנזקקיה יהיה את כל מה שהם נזקקים לו כבסיס לחיים.
מראה רווח היה סל המצרכים. כולל לחם, בשר, וירקות לשבת ולשבוע כולו שהיה מונח מדי יום חמישי בפתח בתי העניים.
בעלי היכולת הניחו זאת מבלי שאיש ידע מיהו הנותן וזו היתה הפסגה של מעשה הצדקה ואהבת החינם שלא על מנת לקבל פרס. לצערי, רואים היום את הדפוס הזה רק בשכונות החרדיות, וחבל שהן לא אומצו כנורמה לחברה הישראלית בכללותה.
גם סביב נתינה, כמו שירה, אפשר להתאחד ולהעפיל בהר יחדיו.
 
2. לחיות עם הזמן. פרשת ניצבים-וילך:
את פרשת ניצבים קוראים תמיד לפני ראש השנה. הדבר מלמד שיש קשר בין הפרשה לבין ראש השנה.
הפסוק הפותח את הפרשה: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", רומז לראש השנה; "היום" המוזכר בפסוק הוא יום הדין הגדול- ראש השנה, ועם ישראל ניגש לדין בתחושה של "ניצבים"- מצב של עמידה בטוחה. הסיבה למצב זה מופיעה אף היא בפסוק, במילה "כולכם"- כלומר כולם יחד, מתוך אחדות.
האחדות היא הכנה עיקרית לקראת ראש השנה, היא זו שנותנת לעם ישראל את כוח העמידה, והיא הכלי בו שורה ברכת ה'.
המדרש ממשיל את עם ישראל לאגודת קנים; כל קנה בפני עצמו נשבר בקלות, אבל כאשר קבוצת קנים אגודה יחד- אי אפשר לשברם. כך גם אנו- כאשר אנחנו מאוחדים, מ"ראשיכם שבטיכם" ועד "שואב מימיך", הרי אז כולנו "ניצבים" ועומדים איתנים.
בכוחה של האחדות למנוע גם סדקים שבין האדם לעצמו. מכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, ואהבת עצמו מכסה מעיניו את חסרונותיו, הרי רק חבר טוב יוכל להעיר לו עליהם ולעזור לו לתקנם, ואז גם הוא כפרט עומד 'ניצב', וכולנו יחד עומדים ביום הדין בבחינת 'ניצבים' וזכאים.
(על-פי לקוטי שיחות, כרך ב)
 
3. רשות הרבים. אתם כותבים:
המדור עומד לרשות הקוראים. אתם מוזמנים לכתוב אלינו.
אנו מביאים השבוע חיבור נוסף מתחרות החיבורים לנוער של "שלום בינינו":
 
שלום בינינו / יעל דילהרוזה
לפני מספר שנים קרה מקרה מעציב שהגביר את הריחוק בין חלקים שונים בעם – רצח ראש הממשלה יצחק רבין. לאחר הרצח הלכתי עם אחותי לכיכר רבין. פגשנו שם אדם לא דתי שאסף את כל נרות הנשמה הריקים שהיו בכיכר (אולי מאות!), וכתב איתם את המילה "שלום" בגדול. עזרנו לו לאסוף את הנרות ולכתוב את המילה שלום ואחרי שסיימנו העלינו בפני האדם הזה רעיון לכתוב גם את המילה היפה "אחדות". חשבנו שבסך הכל חשוב שתהיה אחדות – כדי למנוע רציחות על רקע מחלוקות, וגם כדי שנוכל להגיע לשלום אמיתי עם אויבינו. אותו אדם, שכל כך מחכה לשלום, שחייך אלינו כשעזרנו לו באיסוף הנרות, לא הסכים להשתתף איתנו בכתיבת המילה אחדות.
ברגע ההוא הבנתי שכדי להגיע לאחדות צריך לרצות אותה באמת. צריך שכל יהודי יבין ויזכור שכל חלק בעם חשוב ושכולנו אחים, גם בזמנים טובים וגם ברגעים קשים.
עם ישראל הוא כמו גוף אחד גדול. כל חלק בגוף שונה מחלקים אחרים, יש לו תפקיד מיוחד משלו, הוא נראה אחרת, והוא מסוגל לבצע דברים שונים. אבל אותו גוף זקוק לכל החלקים – גם הקטנים וגם הגדולים, והוא יכאב מאוד אם ייקחו ממנו חלק אחד. למשל, אם מקבלים מכה ברגל, לא כואב רק ברגל אלא בכל הגוף. הרגל עצמה לא יכולה לעשות את התפקיד של האוזן, והאוזן לא יכולה להתנהג כמו יד. גוף שלם מורכב מחלקים שכל אחד טוב במשהו אחר. ככה גם בעם ישראל: יש תחומים שונים ומגוונים בעם. קשה להבין אחד את השני, כי לכל אחד תפקיד אחר ומיוחד רק לו, אבל צריך תמיד לזכור שכולנו חלק מאותו עם שהוא גוף גדול.
יש כאלה שחושבים שאחדות זה שכולם יהיו אותו דבר ויחשבו אותו דבר כמו המילה אחידות. אני חושבת שאחדות זה דווקא לראות את השוני ולשים לב למיוחד שבכל אחד. אם כולם יחשבו אותו דבר המדינה תהיה משעממת, כאילו גוף שכולו אוזניים או כולו רגליים!!! לאחד את העם נראה לי כמו לצייר תמונה בהרבה צבעים, כל אחד מוסיף את הצבע שלו וככה התמונה יפה וצבעונית.
אני חושבת שהרבה מהבעיה שאין אחדות בעם זה בגלל שאנשים לא מכירים אנשים שונים מהם, ולכן הם מפחדים להתקרב אליהם, ומעדיפים להישאר חברים רק של מי שדומה להם. אם הם היו מכירים את החלק האחר שבעם, הם היו מבינים שכולנו יהודים ואף אחד לא צריך להיות מפחיד או מסוכן. כל היהודים בעולם הם בנים של הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא שומר על כולנו.
עברנו הרבה דברים לא נעימים בחיים שלנו כעם, תמיד רדפו את היהודים ודווקא עכשיו שיש לנו מדינה אנחנו צריכים להתחיל לשים לב לאחים שלנו – כי אם לא נהיה משפחה אחת גדולה ואוהבת, לא נגיע לשלום עם האויבים האחרים שלנו.
אני מקווה שהילדים שלי לא יגדלו במצב שיש שני מדינות, אחת של דתיים ואחת של לא דתיים, או של שמאלנים וימנים, או של אשכנזים וספרדים, אלא במדינה אחת של כולם.
 
4. ניצוצות. אמרת השבוע:
כשם שרק סוכר המתבטל ונעלם לחלוטין במים- ממתק אותם,
כך רק אדם המבטל את ישותו- מסוגל לעזור לזולתו.
(רבי יצחק מוורקה)
 
אם אדם מבקש שיעריכוהו, חייב הוא לחיות בקרב אנשים הראויים להערכה.
(לה בריאר)
  
5. הלכה למעשה. סיפור:
בן חמש היה רבי שמחה בונים מפשיסחא בעת שהתרחש המעשה הבא:
בעצומו של ליל חורף קר הגיעו אורחים לבית הוריו של שמחה בונים הקטן. אביו, שהיה רב העיר, קיבל את אורחיו בסבר פנים יפות, ובזמן שכבדם בסעודה משובחת, פנה אל בנו ואמר: "לך, בני, ותחדש חידוש בהלכות הכנסת אורחים".
האורחים שכבר שמעו אודות חכמתו של הילד וציפו לשמוע בגמר הסעודה חידוש בהלכה, הופתעו לשמוע את האב אומר להם: "הבה נלכה לראות את החידוש של בני".
"כיצד רואים חידוש?" תמהו האורחים "חידוש צריך לשמוע".
ללא מילים הכניס אותם האב אל החדר שיועד להם, ושם ראו האורחים את החידוש שחידש הילד- מיטות נוחות, מוצעות בכרים ובכסתות משובחים.
 
 
נשמח לקבל את מכתביכם:
mailto:editor@shalombeinenu.org
עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"
 
חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית
 ל:  mailto:info@shalombeinenu.org   או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02 
 או בפקס: 0740-649 02.
 
ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.
אנא ספרו לחברים נוספים אודות "עם 1"- השבועון האלקטרוני של "שלום בינינו".
"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.
 
 
אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:
http://www.shalombeinenu.org