עם 1
הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                      
עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף
ב"ה, י"ט סיון תשס"ב, 30 במאי ‏2002
 
 
 
השבוע:
1.      בינינו- דבר המערכת
2.      רשות הרבים- אתם כותבים
3.      ניצוצות- אמרת השבוע
4.      קצת אחרת- חדשות שעשו לנו את היום
5.      הכוונה האמיתית- סיפור
 
1. בינינו. דבר המערכת:
על המשנה: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" (פרקי אבות) ביסס רבי ישראל בעל שם-טוב, מייסד החסידות, תפיסת עולם שלימה.
על-פי פירושו, המילים 'כל התורה' שבמשנה מבטאות את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שעליה נאמר: 'זה כלל גדול בתורה', והמילה 'מלאכה' מלמדת כיצד צריכים לקיימה בפועל.
כשם שבעל עסק אינו יושב בביתו וממתין לעסקיו שיעשו מאליהם, אלא הוא עושה מעשה. הוא פותח חנות או משרד, תולה שלט ודואג לפרסום.  כך, מסביר הבעש"ט, צריכה להיות גם ההתעסקות באהבת ישראל. צריך להשקיע מחשבה ומאמצים לעזור ליהודי אחר ולא להמתין שהשני יבוא ויבקש.
יש לברר מה חסר לו ולהתמסר למלא את מחסורו. הסיוע, גשמי או רוחני, חייב להיות בלי שום תנאי ובלי 'אבל', אלא פשוט מצד אהבת אחים ודאגה לזולת.
דווקא כיום שהמצב הכלכלי אינו במיטבו (בלשון המעטה) והטרור משתולל סביבנו, מחובתנו, כל אחד ואחת, למצוא את הזמן ואת תעצומות הנפש וכוחות הגוף כדי לעזור לאחר.
לפעמים גם מעט תשומת לב, שיחת רעים או מילה טובה יכולים לפעול משהו.
ואפילו חיוך.
 
 
2. רשות הרבים. אתם כותבים:
מדור זה עומד לרשותכם, אנא כתבו אלינו.
אנחנו שמחים להתחיל בפרסום חומרים מתוך תחרות החיבורים לנוער שנערכה על-ידי "שלום בינינו". והשבוע החיבור שזכה במקום הראשון. הנה הוא לפניכם. 
 
אחי /  רחלי ברנסון, נתניה
 
אחדות.
יד ביד.
להתקרב, להתאחד.
לאהוב אותך אחי.
למצוא דבר יקר, שיש לעמול רבות כדי להשיגו, כדי למוצאו.
למצוא שלום.
למצוא אחדות.
 
אני מביט בך אחי, ואתה מביט בי. כל כך שונים אנחנו וכל כך דומים.
אחי. אתה כל כך לא מכיר אותי ואני כל כך לא מכיר אותך, ולמרות זאת – אנו נלחמים בינינו. נלחמים. אך איך נילחם, אחי?! איך אוכל להילחם בך כששנינו אחים? כששנינו איברים באותו גוף הקרוי "עם ישראל"? איך אפשר אחי?!
 אתה זוכר את אותה הפעם בה עברנו איש על פני אחיו, כל אחד פונה והולך לדרכו. אתה שלחת מבט תמה ב"ארבע כנפות" שלי, אני הבטתי בראשך הגלוי. המשכת להביט בכיפה שנחה על ראשי, ואילו אני הבטתי ב"קוקו" הארוך שהיה מונח על עורפך. הבטתי בך אחי, וראיתי עד כמה שונים אנו זה מזה, עד כמה רחוקים, ועם זאת – כה דומים, כה קרובים, כן אחי. "כי אנשים אחים אנחנו".
 אוי, אחי, כמה נתרחקנו זה מזה! אתה זוכר אחי, את מבטינו שנפגשו אז, בשעה שעמדת מולי מנפנף בשלט גדול? ואף אני – ניצב מולך ומנפנף בשלט
כך שנינו עומדים, אחד מול אחיו. שנינו מחזיקים שלטים גדולים. שלטים שונים אחד מאחיו. כל כך שונים!
 עם זאת אחי – כמה קרובים אנו זה לזה אתה זוכר את מבטינו שנפגשו אז, בשעה שעמדנו יחד, ניצבים מול אבני הכותל הגדולות, החמימות, ואתה הזלת דמעה, תחבת פתק בין הסדקים, הבטת ביונה הלבנה שעפה לה אל ראש הכותל, יונה של שלום, של אחדות, אף אני – עומד לידך, מחזיק ביד ספר תהילים, מבקש, מתחנן שנתקרב, אחי, שנתאחד.
 כשרצו לעשות שלום בינינו לבין מדינות שונות, רציתי אחי לרוץ לומר לך – בוא, קודם ננסה לעשות שלום בינינו. שלום – דבר כה פשוט וטבעי בין אחים, ואיך לא תשרור בינינו אהבה ושלום, הלא אחים אנחנו?! אחים!
 תוכל להסביר לי, אחי, מדוע אנו מאוחדים רק בשעת מלחמה. בשעת צרה המתרגשת עלינו חס ושלום? מדוע רק אז, אחי?!
למה שלא ננסה להתאחד, להתקרב, לאהוב גם בשעה אחרת. לא רק בשעת מלחמה, כי אם בשעת שלום, ולו יהי, אחי, שתהא זו גם שעת רצון.
 אולי לנו זה קשה, מפני שהתהום בינינו נראית עמוקה מידי, פעורה מידי, אך אחי, מדוע אנו בוחרים בדרך הקשה? מדוע אנו ממלאים את התהום בהרבה כאב, תסכול ואי-הבנה על מנת שנוכל להגיע למתרס השני? מדוע שלא נבחר בדרך הפשוטה יותר – לבנות גשר מעל לתהום, גרש שצידו האחד נמצא לידי, והשני אצלך – גשר של אחדות.
 אולי פעם, בלילה אחד, כשאפתח חלון ואביט בשמיים זרועי הכוכבים אז – אבקש ואתפלל. יודע אתה אחי למה? – כן. אתפלל לשלום, אתפלל לאחדות. ואם לא לנו תהיה האחדות, לא אנו נהנה מפירותיה – אז אתפלל למען ילדינו. שלהם – אחי, יהיה מה שלא היה לנו.
שלהם יהיה שלום.
שלהם תהיה אחדות.
אחי.
 
 
3.  ניצוצות.  אמרת השבוע:
רבי ישמעאל אומר:  הוי מקבל כל אדם בשמחה (אבות פרק ג' י"ב)
אם נתן אדם לחברו כל מתנות שבעולם, ופניו זעומות, מעלה עליו הכתוב כאילו לא נתן כלום.
אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל המתנות שבעולם. 
(אבות דרבי נתן י"ג)
 
 
 
4. קצת אחרת. חדשות שעשו לנו את היום:
המדור עדיין אינו פעיל.
נשמח אם תשלחו לנו חדשות ודיווחים אודות אירועים, פעילויות, אנשים וגופים שעוסקים בחסד ובקירוב לבבות.
 
 
 
5.      הכוונה האמיתית. סיפור:
שעת צהרים בברדיצ'ב. אל העיירה מגיע יהודי וצועד ברחובה הראשי, פניו אל בית הכנסת.
דרשן הוא האיש ונודד מעיר לעיר ומכפר אל כפר. בכל מקום אליו יגיע הוא נושא את דרשותיו ופרנסתו בזה.
עיסוק זה נפוץ היה בתקופה בה עוסק סיפורנו- לפני כמאתיים שנה, והדרשנים  אנשי-מליצה, חדי-לשון היו סובבים בין קהילות יהודיות ובכל מקום אליו הגיעו היו מקהילים קהילות ונושאים את דבריהם.  לרוב היו הדרשות מתובלות בדברי מוסר ותוכחה קשים. הדוברים היו שופכים אש וגופרית על קהל השומעים, פותחים בפניהם את שערי הגהנום במלוא "תפארתם".  והמאזינים, רובם יהודים קשיי-יום שהיו טרודים מבוקר עד לילה בציד אחר טרף לביתם, היו מקשיבים ביראה, מצטמררים  ומתכווצים במושבם למשמע הדברים הנוראיים. מעזרת הנשים אף היו עולים קולות התייפחות.
הגיע אותו דרשן אל בית הכנסת, שאל פה ברר שם ומבלי לאבד זמן יקר פנה אל ביתו של גבאי-הצדקה שעל אתר, לצורך קביעת הזמן הראוי לדרשתו.
כרגיל ומנוסה, אך בלשון עדינה הבהיר הגבאי לאורח שלא יוכל לשאת דברים בעיירה זו. הדרשן המופתע שתק לרגע, אך מכיוון שהיה מהיר מחשבה החל מיד בדין ודברים להעביר את רוע הגזירה.
"מצטער" השיב הגבאי מול מטר המילים "הדבר אינו תלוי בי, זוהי תקנת הקהילה".
הדרשן המשיך לנסות את מזלו, אך כשהבין שלא תצלח דרכו להזיז את הגבאי מעמדתו שאל: "ומי הוא אותו בעל-תקנה?",  "הרב" השיב הגבאי, והאורח כבר בדרכו לבית הרב.
'אותו בעל-תקנה' היה לא אחר מאשר רבי לוי-יצחק הידוע בכינויו 'סנגורן של ישראל' שכיהן כרבה של ברדיצ'ב.
קיבל רבי לוי-יצחק את הדרשן בסבר פנים יפות ולאחר שכיבד את אורחו במאכל ובמשקה, שאל במה יוכל לעזור לו. טען הדרשן את טענותיו מדוע וכיצד תתכן תקנה שכזו בקהילה חשובה כקהילת ברדיצ'ב.  הרב הקשיב בכובד-ראש וכשהלה סיים, הרהר לרגע והשיב: "ממילא קשים חייהם של כל אותם יהודים יקרים, שבדם נפשם מביאים את לחמם, כשבבתיהם ממתינים העוללים לפת לחם ואולי יתמזל מזלם ויזכו גם בכוס חלב, ומדוע להוסיף מכאוב על מכאובם בדברים שמייסרים את הלב?!" . ראה הדרשן שלא יועילו כל טיעוניו ואמר: "ומה איתי?! והרי גם על כתפיי מוטלת פרנסתם של אישתי וילדיי".  
 פני הרב הרצינו באחת: "פרנסתו של יהודי אינה דבר של מה בכך... מוכן אני שתישא דרשה, אולם תנאי אחד חייב אני להתנות אתך...",  האורח נחפז להנהן בראשו, "... והוא שדבריך לא יגרמו צער".
בתקיעת כף קיבל הדרשן על עצמו שדרשתו תהיה אך ורק בדברי נועם שיעוררו את הלבבות.
כשבידיו האישור מאת הרב נחפז האורח אל בית הגבאי ותוך שעה קלה יצא הקול בברדיצ'ב שעוד באותו ערב ישא דרשן אורח את דבריו וכל הציבור מוזמן, שהרי לא דבר של מה בכך הוא דרשה באישורו של  הרב.
בשעות הערב היה בית הכנסת מלא עד אפס מקום. פתח האורח את דרשתו כהבטחתו במדרשים ובסיפורים המשמחים הלב. אולם משחלפה לה שעה, מבלי ששם ליבו לכך, החלו דבריו להשתנות, שהרי הרגל נעשה כטבע ומשחלפו דקות נוספות כבר הדהדו בחלל ההיכל דברים קשים ומייסרים, ומרה שחורה כבר הוטלה בשומעים.
מכיוון שכך, נשא הגבאי את רגליו ונחפז אל ביתו של הרב.
לשמע הדברים הזדרז רבי לוי-יצחק. מזיע ומתנשף הוא הגיע אל בית הכנסת. הדרשן שהיה שקוע כל-כולו בדרשתו לא הבחין ברב שנכנס אל האולם, אולם רבי לוי-יצחק חלף על פניו, פתח את ארון הקודש, ומול הארון הפתוח קרא בקול גדול: "ריבונו של עולם, הוא לא מתכוון באמת לכל מה שהוא אומר. זה רק בשביל הפרנסה".
 
 
נשמח לקבל את מכתביכם והערותיכם: