עם 1
הקשר השבועי עם "שלום בינינו"                              
ב"ה, גיליון 12, כ"ב מנחם-אב תשס"ב, 31 ביולי ‏2002
שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף
   
השבוע:
  1. בינינו- משולחן המערכת
  2. לחיות עם הזמן- פרשת ראה
  3. רשות הרבים- אתם כותבים
  4. ניצוצות- אמרת השבוע
  5. עולם של שקר- סיפור
  
בינינו. משולחן המערכת:
השבוע אנו מביאים ראיון נוסף מתוך אוסף הראיונות שנערכו על ידי "שלום בינינו":
 
גשר צר מאוד/ האלוף (במיל') אורן שחור
    כשמדברים על זהות יהודית, הרי שבראש ובראשונה זו האמונה בקדוש ברוך הוא ואמונה בעם ישראל וארץ ישראל.
אמונה בקדוש ברוך הוא- זוהי אמונה ברורה ובחירה באלוקים עליה גדלתי וכך חינכתי את ילדיי, כך גם נלחמתי במלחמות ישראל. זהו לדעתי הדבק שמחבר אותנו כיהודים איש לרעהו. אני איני אדם דתי אלא חילוני, אבל אמונתי באלוקים מזוככת וברורה ובלעדיה לא הייתי כאן.
אמונה בעם ישראל- זוהי אמונה של איש ברעהו שאנחנו יחדיו בגלל היותנו יהודים ובגלל היותנו ישראלים.
אמונה בארץ ישראל- זהו הביטוי הגשמי לזהותנו, זהו הביטוי לשורשים. באהבת ישראל יש כדי לחבר את כל בני ישראל יחדיו לכדי עם. בארץ ישראל יש ביטוי לערך הדתי שורשי, כאן שורשינו ולכן נחיה כאן ונגדל את הדורות הבאים אחרינו.
    עבורי, מדינה יהודית היא מדינה ליברלית ישראלית המאפשרת לכל הדתות ולכל העדות לבטא אמונתם, ויחד עם זאת זוהי מדינתו של העם היהודי. המושג מדינת כל אזרחיה מעקר מתוכן ומערך את מדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינה יהודית המאפשרת לכל אזרחיה לקיים את זכות השוויון ולקיים את היכולת להאמין בכל דת שיחפצו.
    אם כל אדם יסתכל אל רעהו באותו רוך שהוא מסתכל על עצמו נוכל- להגיע לשלום בינינו. אם נבין שמקור כוחנו הוא אחדותנו- יהיה שלום. אם נבין שאחדות בינינו הוא הצורך הבסיסי ביותר לקיומנו ושצרנו הרבים לא יוכלו לנו, אם נהיה מאוחדים- יהיה שלום.
בית שני חרב בגלל הפילוג והשנאה שבתוכנו, ועלינו ללמוד מההיסטוריה של העם היהודי ולהיזהר. אלפיים שנות גלות היו מנת חלקנו בגלל שנאה בקרבנו. חייבים אנו להפנים זאת ולשלב ידיים.
    כל האמור לעיל מתקשר גם למושג 'אהבת ישראל'. בעיני, מובנו של מושג זה הוא לכידות העם היהודי בארץ ישראל תוך הזדהות ואהבה של יהודי ליהודי, וקשר עמוק ורגשי בין יהודי לשורשיו ולארץ ישראל.
בעיני אהבת ישראל היא- ואהבת לרעך כמוך, ויהיו כל בני ישראל ערבים זה לזה. בעיני הדבר כמאמר הרבי נחמן מברסלב- "כל העולם גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל". נוכל לקיים כלל זה רק אם אהבת ישראל בתוכנו.
 
 2. לחיות עם הזמן. פרשת ראה:
פרשת השבוע נפתחת באחד היסודות העיקריים של דת ישראל- עקרון הבחירה החופשית.
הקב"ה אומר אל עם ישראל: " ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה- אשר תשמעו והקללה- אם לא תשמעו"
שני ביטויים בפסוק מבטאים בדרך כלל בתורה עניינים של ברכה ושפע נשגבים; הביטוי "אנכי" שבו נפתחים גם עשרת הדיברות ("אנכי ה' אלוקיך"), והביטוי "נותן", כמו שאמרו חז"ל: "הנותן- בעין יפה נותן" (בבא בתרא נג, א).
לאור זאת מתעוררת קושיה: איך יכולים ביטויים אלה, שמבטאים ברכה, להתקשר לנתינת ברכה וקללה? כיצד ייתכן שמ"אנכי" תבוא גם קללה, ואיך אפשר להגדיר את הקללה כ'מתנה' שהקב"ה "נותן" לנו?
להבין זאת אנו צריכים להעמיק מעט בתכלית קיומם של הטוב והרע שבבריאה.
לאור ההתמודדות המתמדת שבין הטוב לרע, מתעוררת השאלה- לשם מה בכלל ברא הקב"ה את הרע? מה תכליתה של מציאות שלילית שעומדת בניגוד לטוב, ומקשה עלינו לעשות את הטוב והישר?
התשובה היא, שהרע קיים כדי לאפשר את קיומה של הבחירה החופשית.
אם היה קיים בעולמנו רק טוב, היה האדם מאולץ לעשות רק טוב, בהעדר ברירה אחרת. כלומר- לא היתה קיימת שום בחירה חופשית. כדי שתהיה בחירה צריך שיהיו שתי דרכים- טוב ורע, ובינן יוכל האדם להחליט לאן מועדות פניו.
חשיבותה של הבחירה החופשית היא מוטיב מרכזי בחיי האדם. כל יתר הנבראים אינם בעלי בחירה; התנהגותם היא פועל יוצא של טבעם ותכונותיהם. היצור היחיד בבריאה שהינו בעל בחירה חופשית- הוא האדם.
ללא בחירה חופשית- לא היה מקום לשכר ועונש. ללא הרע לא היה יכול האדם לבחור בטוב, משום שלא היה יכול לבחור כלל. ולכן רק אודות לעובדה שהרע קיים- יכול אדם לבחור בטוב, ומשום כך גם להיות ראוי לשכר (וחלילה- גם להפך).
דבר זה נרמז במילים "אנכי" ו"נותן", ללמד שלרע אין מציאות בפני עצמו. הוא לא בא לעמוד נגדנו, אלא אדרבה, הוא נותן לנו את הבחירה, כדי שבבחירתנו החופשית נלך בדרך הטוב והישר.
(על-פי לקוטי שיחות, כרך ד')
 
3. רשות הרבים. אתם כותבים:
המדור עומד לרשותכם, אתם מוזמנים לכתוב אלינו.
אנו ממשיכים לפרסם חיבורים מתוך תחרות החיבורים לנוער של "שלום בינינו":
 
זה אנחנו... / הדסה ליבסקינד
הגבעה הצרפתית, שתיים וחצי בצהרים, חם...
עומד בטרמפיאדה עם חולצה קצרה, לנגב ת'זעה. אופס... הכיפה נופלת, וחם... מעביר רגל לרגל, "אוף" אני רוטן, "למה הם לא עוצרים?" וגלגלי השיניים במוח חורקים. מסכנים, גם להם חם.
מי עוד כאן? מה, אני לבד? אירוע היסטורי (!). אה, לא. יש שם עוד ילד. גם לו חם, רואים. טוב, גם ככה הוא חצי ערום, כיף לו. עם גופיה ומכנסים קצרצרים, ושיער ג'ינג'י מתולתל קצר. אוף, חם. קו 6 מגיע, ילד יורד. חרדי, מסכן. גם כובע, גם מכנסיים ארוכות וחליפה, עם מזוודה ביד. מעניין לאן הוא נוסע.
חם. האמת זה מגניב. שלושתנו ילדים, כל אחד והעולם שלו, שונה לגמרי.
"סליחה, מה השעה?" פונה אלי החרדי.
"שתיים שלושים וחמש" עניתי. "תודה." זיק של הבנה בעיניים  הכהות. חייכתי.
"מה השם שלך?" העזתי. זה היה קשה אבל מה יש להפסיד?
"אברהם, אברמל'ה" ענה מבויש.
"אני יוסי" הצגתי את עצמי.
"בוא נראה מה עם המתולתל שם. אם אחים לצרה אז עד הסוף, אוקי?"
אברמל'ה הנהן בחשש.
"היי, אני יוסי וזה אברמל'ה, איך קוראים לך?" פניתי למתולתל. "זיו, למה?"
"סתם, שם יפה יש לך." התיישבתי עם התרמיל הענק, מפוצץ בממתקים. סבתא תמיד דואגת שלא יהיה לי מה לאכול ואני אגווע במדבר שומם.
לפתע עצר רכב. שלושתנו קפצנו בפתאומיות ו...בום! התנגשות בלתי נמנעת. אבל, משום מה, במקום להתחיל לכעוס פרצנו בצחוק. איזה שחרור! נהג המכונית הסתכל עלינו בתימהון והמשיך בדרכו. בטח חשב שנפלנו מהירח. אבל באמת, אולי לא מהירח, אך ממקומות שונים לגמרי. מוזר, שלושתנו גרים באותה ארץ קטנטנה, מאותו עם, אבל התהום המפרידה בינינו כל כך עמוקה.
תירגעו, אני יודע שזה נשמע נאום של סופר מבוגר שכבר ראה הכל בחיים, אבל חבר'ה, אני בסך הכל ילד קטנצ'יק בקושי בן 12 ואם אני מבין, ומפריע לי שאני, אברמל'ה וזיו לא יכולים לשחק על אותו מגרש כדורגל, להרגיש "אחוות לוחמים" ולצחוק ביחד, אז איפה אנחנו? לאן הגענו?! אני לא יודע. אני לא פוליטיקאי, שיודע "לגשר בין ציבורים שונים", אבל הייתי מת לראות את כל ה"אברמלים", ה"זיוים", וגם את ה"יוסים" ביחד.
אבל לא סתם ביחד. משחקים, נושמים, אוכלים, חיים ביחד. כי אם לא אנחנו ביחד, אז מי ביחד?
 
4. ניצוצות. אמרת השבוע:
יכול אדם להנהיג חומרות בעצמו, כל זמן שאינן פוגעות באחרים, ואפילו לא באלמנה המשרתת.
(רבי ישראל מסלנט)
 
שלא לדעת מה ארע טרם נולדת, פירושו להמשיך במצב של ילדות כל ימי חייך.
(מרקוס טוליוס ציצרו) 
 
 5. עולם של שקר. סיפור:
שני סוחרים הגיעו לידי מחלוקת במסחרם. לאחר דין ודברים, כשראו שאינם מגיעים אל עמק השווה, החליטו להביא את דברם להכרעה בפני דיין העיר.
אותו דיין מוכר היה בסביבתו כאחד שאינו מ'ל"ו הצדיקים', וגם זו בלשון המעטה, ולכן מיד שנכנסו לדין, הניח אחד הסוחרים את כובעו על השולחן, כשמתחתיו מבצבץ קצהו של שטר כסף מכובד, באופן שרק הדיין יבחין בו, מבלי שבעל הדין השני יוכל לראותו.
ואכן, אותו דיין חד עין היה והבחין בשטר ה'קורץ' אליו מתחת לכובע, ולאחר התדיינות קצרה הכריע את הדין לטובת ה'צד הנכון'.
לפני שיצאו הצדדים מהחדר החליק בחשאי 'צדיק א' את השטר לכיסו של 'צדיק ב', ויצא מרוצה לדרכו.
גם הדיין שם את פניו לביתו שמח וטוב לבב, כשידו ממששת ללא הרף את השטר הנכבד שבכיסו.
כשהגיע לביתו שלף בחדווה את השטר מכיסו, אבל מה זה?! לתדהמתו גילה שהשטר שבידיו- מזוייף.
נאנח הדיין הנדהם והפטיר: "אוי ווי, איזה עולם של שקר".
 
 
 
נשמח לקבל את מכתביכם:
mailto:editor@shalombeinenu.org
עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"
 
 
חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org   או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02 
 או בפקס: 0740-649 02.
 
ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.
אנא ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון האלקטרוני של "שלום בינינו".
"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.
 
 
אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:
http://www.shalombeinenu.org