עם 1

הקשר השבועי עם "שלום בינינו"

ב"ה, גיליון 62, ב' מנחם אב תשס"ג, 31 ביולי ‏2003

שבועון עמותת "שלום בינינו". יו"ר- ד"ר שלמה קליש. עורך- גיורא וולף

 

 

השבוע:

1.  בינינו- משולחן המערכת

2.  לחיות עם הזמן- בין המצרים

3.  רשות הרבים- אתם כותבים

4.  ניצוצות- אמרות השבוע

5.  זה הזמן- סיפור

 

 

בינינו. משולחן המערכת:

אחרי תקופה של למעלה משנה שראה אור, נפרד "עם 1" - הגיליון השבועי של "שלום בינינו" מקוראיו ויורד מהרשת.

בהזדמנות זו, אנו רוצים להודות לקוראים שכתבו אלינו (חלק מהמכתבים אף פורסמו), ולאלה שקראו את הגיליון מידי שבוע.

הקוראים מוזמנים לשמור על קשר עם "שלום בינינו", באמצעות האי-מייל, הפקס והטלפון המופיעים בתחתית הגיליון.

נסיים בתקווה שכל אחד מאתנו ימשיך לחשוב, לפעול ולהשפיע למען קירוב לבבות בין כל חלקי העם, עד שעל-ידי אהבת ואחדות ישראל - יהפכו ימים אלה של "בין המצרים" לימים של שמחה וששון.

ראינו לנכון, להביא שוב ,בגיליון האחרון, את דבריו של יוזם ומייסד "שלום בינינו", האיש שעומד מאחורי כל פעילות העמותה, וכמובן גם ההוצאה לאור של "עם 1", יו"ר עמותת "שלום בינינו"- ד"ר שלמה קליש.

 

אחים אנחנו /  ד"ר שלמה קליש - יו"ר "שלום בינינו", וקרן הון סיכון ג'רוזלם גלובל

אם מבקשים לבחון זהות יהודית אישית או קולקטיבית, אי אפשר שלא להעגן בתחנות ובצמתים מדברי ימי ישראל, ולהשליך מהם לימינו.

בחינה שלי את הדברים משליכה אותי לתקופה משמעותית מאוד- תקופת המלך שלמה, לכאורה תקופת שיא מכל בחינה היסטוריוסופית. העם נסק בתקופתו לשיאים כלכליים, רוחניים ומעמדיים בקרב האומות, מדוע?

מפני שמה שדרבן והביא את האנשים למאמץ לאומי זה- היה מוטיב השלום, האהבה והצדק.

איך חוזרים על הישג זה במציאות הכל-כך קוטבית, ניגודית ומלבת המחלוקת כמו המציאות הישראלית של ימינו? 

אם נלך אל הפילוסופיה החב"דית, כפי שהטיב הרבי מלובביץ' להגדירה: "אהוב כל יהודי, ללא כל קשר למוצאו, מקומו ומעמדו"- פרספקטיבה כזו תביא בהכרח כל אדם יהודי לחשיבה מעמיקה יותר על מקומו בחברה, והפועל היוצא יהיה העמקה וחיפוש במקורות. זאת, בתנאי שלא תהיה כל תנועה מיסיונרית בסביבתו, שלא יהיה בדל של אינדוקטרינציה או רצון לשנות עמדות.

לימוד, ידע ובקיאות- יביאו לגילוי משמעות החיים. כך אפשרי להגיע לזהות שלך, בלי לשנות במאום ממה שעשית קודם לגילוי הידע, המקורות והשורשים, המעוררים את החוויה הקיומית. מבחינה זו הדת היא אחת מאבני היסוד של החיפוש אחר בניית הזהות.

הלימוד והבחינה ישנו אצל רבים, כפי שהיה אצלי, את הדעה הרווחת אודות הפרימיטיביות של הדת היהודית, על כך שהיא שייכת לימי הביניים החשוכים, שהיא פאסה מול העולם המדעי, ההיי-טקי, הסופר- טכנולוגי שמסביבנו. בניית זהות זו תוביל לשינוי גישה בכל תחומי החיים, לא רק בהיבטים הפילוסופיים. גילוי זה של הזהות היהודית מביא אותך בהכרח גם להשקיע את הנשמה בעבודה שלך, למשל, ונטרול גישות חפיפיות או חלטוריסטיות. כך שגם החברה והמדינה נהנות מכך במישרין.

עם מציאת הזהות היהודית, הדבר מביא לא רק לביטול הריקנות האישית, אלא גם למאמץ של הפרט לטובת אושיות הכלל. דבר זה אפשרי על ידי נתינה לקהילה, הנחלת ערכים, מתן צדקה, או הושטת יד למי שלא דוגל ברעיונות ובדרך שלך.

וזה בדיוק מה שאנחנו עושים ב"שלום בינינו"- מנסים להגיע לאימוץ מחודש של הערך העליון של "אחדות ישראל", להיאבק בשנאה המקטבת, שהחריבה לפנים את בית המקדש והוציאה את העם לאודיסאה של גלותו. כל זה מחויב המציאות, ואפילו דחוף ביותר. ממש אקט של חירום, אחרת עלול להתנוסס, חלילה, סימן שאלה  על האקזיסטנציה של העם.

בקריאה זו אני יוצא לכל הקשת החברתית- מ"שינוי" ו"שלום עכשיו" ועד לחוגים החרדיים ביותר. כל חוג וזרם צריך לעשות את המאמץ בנקודות היתרון שיש לו על פני אחרים.

אם לדבר על חוג שקרוב אלי- חב"ד; תנועה זו צריכה לדגול בהרחבת החוויה החסידית ועיגונה בעולם המודרני: להפוך מחשב, אי-מייל וכל חידוש טכנולוגי אחר למנוף לחיזוק היהדות, והכל צריך לבוא באופן אינטגרלי. אצל כל יהודי מאמין, למשל, האידיאל הבסיסי שלו הוא תקופת המשיח, קרי החזרת מלכות דוד למקומה, שהרי זה מעיקרי האמונה כפ"י שמביא הרמב"ם, אבל אסור לעשות זאת בכפיה. גם אם היה בכוחי לכפות, לא הייתי עושה זאת, כי זה דבר שצריך לצמוח בצורה אורגנית. ואז כשיתגלה ויתנוסס משיח בן דוד, הרי ממילא כל העם ירצה בו כמנהיג.

לכן כל כך חשוב לחזור ולהזכיר את המושג "אהבת ישראל" שוב ושוב. והרשו לי לסיים דווקא בדבריה של ילדה בת 13, שכתבה לנו במסגרת תחרות החיבורים שערכנו בקרב תלמידים, בנושא 'עשיית שלום בינינו':

"להתקרב, להתאחד, לאהוב אותך אחי, למצוא שלום, למצוא אחדות.

אני מביט בך אחי ואתה מביט בי, כל כך שונים אנחנו וכל כך דומים, ולמרות זאת נלחמים.

איך אוכל להלחם בך כששנינו איברים באותו גוף הקרוי עם ישראל?

הבטתי בך אחי וראיתי עד כמה רחוקים אנחנו, ועם זאת כה קרובים. כן אחי, אחים אנחנו".

 

 

2. לחיות עם הזמן. בין המצרים:

בימי בין המצרים אנו נוהגים דיני אבלות כדי לזכור את החורבן, לתקן את דרכינו ולהחיש את הגאולה.  אולם בשבתות של בין המצרים אסור לנהוג שום דיני אבלות, אלא יש לנהוג בשמחה.  יתרה מזו:  בשבתות אלה יש להרבות בשמחה יותר מבכל שבת, כדי שלא יהיה שום חשש שדיני האבלות של ימי בין המצרים גורעים משמחת השבת.

בפשטות, נימוק  זה הוא טעם צדדי (לשלול חשש של אבלות) ואין הוא נותן טעם חיובי לשמחה דווקא בשבתות אלה.  אך תורת החסידות מגלה את הקשר בין מהותן של השבתות הללו לשלילת כל עניין של צער ואבלות ואף לשמחה יתרה.

 

שבת בכלל היא מעין הגאולה, שהרי תקופת הגאולה מכונה 'יום שכולו שבת'.  ומאחר שבזמן הגאולה לא יישאר שום רושם מהגלות המרה, על-כן גם בשבת, שהיא 'מעין לעתיד לבוא' אין מקום לרושם כלשהו של בין המצרים.  זהו הטעם הפנימי לאיסור אבלות בשבת.

הטעם הפנימי לריבוי השמחה בשבתות אלה קשור במהותה האמיתית של הגלות. 

מאז החלה הגלות ואנו מצפים לסיומה ולתחילת הגאולה, אין הכוונה שלאחר הגלות נחזור לאותו מצב של חירות שהיה לפני החורבן, אלא הגאולה שלאחר הגלות תהיה בדרגה גבוהה לאין-ערוך מהמצב שלפני החורבן.

 

יש בעניין זה משל על-פי הכלל ההלכתי "סותר על-מנת לבנות":  כאשר אדם הורס בית כדי לבנות תחתיו בית אחר, ברור לגמרי שהבית החדש יהי גדול, יפה ומפואר בהרבה מהקודם, שאם לא-כן אין טעם בהריסת הבית הישן.  על אחת כמה וכמה שאין להרוס מבנים של קודש, כמו בתי כנסת וכדומה, אלא לשם בניה טובה ומפוארת יותר.  מכאן, שמטרתו האמיתית של חורבן בית-המקדש היא לשם בניית בית המקדש השלישי, שאז תהיה הגאולה בדרגה גבוהה יותר.

ואם כך בכל גאולה, קל-וחומר בגאולה האמיתית והשלימה, שתהיה גאולה שאין אחריה גלות. 

ברור לגמרי שזו תהיה גאולה נשגבה ומופלאה, שבה יתגלה אור אלוקי חדש לחלוטין, עד שגם אנחנו נבין כי היה כדאי לעבור את כל מכאובי הגלות כדי להגיע לגאולה זו.

 

לאור זאת מובן, שהשבתות של ימי בין המצרים, שהן מעין 'לעתיד לבוא', מסמלות את הגאולה והבניין הצומחים דווקא מתוך הגלות.  בשבתות אלה טמון מעין האור שלעתיד לבוא, אור שבכוחו להפוך את ימי המצרים עצמם לששון ולשמחה.

לכן יש לנהוג בשבתות אלה שמחה יתרה, ועד שההלכה קובעת שמותר לערוך בהן (ואפילו בתשעה באב עצמו, כשהוא חל בשבת) סעודות "כסעודת שלמה בשעתו" (שכן גם ימי שלמה היו מעין ימי גאולה).  כך מעניקות לנו שבתות אלה את הכוח להפוך את ימי האבל והצער לימי ששון ושמחה, בביאת משיח-צדקנו תיכף ומיד ממש.

(על-פי שיחה של הרבי מליובאוויטש)

 

 

3. רשות הרבים. אתם כותבים:

אתם מוזמנים לשמור על קשר עם "שלום בינינו".

 

 

4. ניצוצות. אמרות השבוע:

כל תפילה שאין מתפללים בשם כל ישראל, אינה תפילה.

(רבי פנחס מקוריץ)

 

טוב לבב היא שלשלת הזהב המאגדת את החברה יחדיו.

(גטה)

 

 

5. זה הזמן. סיפור:

רבי רפאל מברשד טרח תמיד להשכין שלום בין הבריות. פעם אחת, בתשעה באב, שהה בקהילה שהיתה נתונה במחלוקת קשה.

פנו אליו פרנסי הקהילה וביקשו ממנו שישכין שלום בין היריבים והוסיפו:

"אבל מן הסתם לא יהיה נוח לרבי לעסוק בענייננו ביום צום ותענית."

"אדרבה," השיב הצדיק, "איזה יום נכון יותר לעסוק בו בשלום בית מהיום שבו נחרבה עיר האלוקים בשל שנאת חינם?!"

 

 

 

נשמח לקבל את מכתביכם:

mailto:editor@shalombeinenu.org

 

מרחיבים את המעגל - ספרו לחברים אודות "עם 1"- השבועון המקוון של "שלום בינינו".

 

חברים חדשים המעונינים לקבל את הגיליון  מוזמנים לשלוח את כתובתם האלקטרונית ל:  mailto:info@shalombeinenu.org  

או להשאיר פרטים בטל': 0750-649 02

או בפקס: 0740-649 02.

 

אתם מוזמנים לבקר באתר שלנו:

http://www.shalombeinenu.org

 

ניתן לקבל את הגיליון גם באמצעות פקס.

"שלום בינינו" מתחייבת לא לעשות כל שימוש מסחרי במידע או להעבירו לצד שלישי.

עם 1.  הקשר השבועי עם "שלום בינינו"