(ר"ע) וניניב םולש

םילשורי יגולונכט ןג
96951 םילשורי ,82 .ד.ת ,98 ןינב
.02-649-0740 :סקפ ,02-649-0750 :לט
info@shalombeinenu.org :ינורטקלא ראוד
 
 
פורים
ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר
 
 
משנכנס אדר מרבים בשמחה
  חודש אדר הוא האחרון בחודשי השנה למניין שמונים מניסן, והוא החודש השנים-עשר שנזכר במקרא, כמו שכתוב במגילת אסתר: "ובשנים עשר חדש הוא חדש אדר". 
מזלו של חודש אדר הוא דגים, לפי שבחודש זה הדגים שבנהרות ושבאגמים פרים ורבים.   
מזל דגים הוא מזל של ברכה, מפני שהדגים מכוסים מן העין ואין עין רעה שולטת בהם.  ואין הקללה שורה בדגים לעולם, ואפילו במי המבול לא מתו כיון שלא השחיתו דרכם, שהדגים אינם מזדווגים אלא לבני מינם בלבד. 
 
  ואף מזלם של ישראל עלה בחודש זה, לפי שנמשלו ישראל לדגים; מה הדגים חיים במים, אף ישראל כל חייהם בתורה שנמשלה למים. וכשם שהדגים פרים ורבים בחודש זה, כך תורתם של ישראל עלתה להם בחודש זה פעמיים: בחודש זה נולד משה רבינו שהתורה נקראת על שמו, ובחודש זה חזרו וקבלו ישראל את התורה מרצונם הגמור בימי מרדכי ואסתר. 
 
  אמרו חכמים (תענית כט.): "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך שנכנס אדר מרבין בשמחה". לפיכך, ישראל שיש לו דין ודברים עם נכרי, ישפוט עמו בחודש זה, לפי שמן השמים מגלגלין זכות ליום זכאי ושופעין שמחה לחודש שמח. ואין חודש שמח כחודש אדר שרבתה בו ברכה ואין עיניהם הרעות של שונאי ישראל יכולות לשלוט בברכה זו. 
 
  וכשביקש המן הרשע לידע באצטגנינות באיזה חודש יהיה נוח לו להתגבר על ישראל, נתעלם ממנו כוחו של ישראל שהוא חזק בחודש זה יותר מבשאר החודשים, והפיל הפור הוא הגורל על חודש שנים-עשר הוא חודש אדר, לפיכך גדולה היתה השמחה אחרי כן כשנהפך להם היגון לשמחה והאבל ליום טוב. 
 
  ולא ימי הפורים בלבד ימים של שמחה הם, אלא כל החודש כך, שכן כתיב במגילת אסתר: "והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה". 
 
  ז' אדר הוא יום שנולד בו משה רבינו, ויום שמת בו לסוף מאה ועשרים שנה, שהקב"ה ממלא  שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר (שמות כג): "את מספר ימיך אמלא". 
 
תענית אסתר
בי"ג באדר - תענית אסתר, זכר לתענית שהתענו מרדכי ואסתר ועימם כל ישראל.
באותו יום, שלושה עשר באדר, רצו אויבי היהודים לשלוט בהם ולהשמידם "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
ומצינו, שבכל עת שנקהלו היהודים לעשות מלחמה באויבי ה' ואויבי ישראל, היו עושים קודם תענית ומבקשים מה' שיפיל אויביהם לפניהם. ולשם מה התענית - להראות שלא בכח יגבר אנוש ולא בגבורת מלחמתם, אלא במה שנושאים עיניהם בתפילה לשמים, ומן השמים מרחמים עליהם ונותנים בהם כח לנצח במלחמה.
קבלת תענית זו של י"ג אדר, שקבלו היהודים על עצמם לעשות בכל דור ודור, רמוזה במגילה: "וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם". (אסתר ט)
מכיוון שתענית אסתר אינה מארבעה הצומות, ולא נזכרה בפירוש בכתובים, לכך מקילין בה יותר מבשאר התעניות, ואין מתענים בה מעוברות ומניקות, וחולים ושאר חלשים שמצטערים בתעניתם.
אם חל פורים ביום ראשון בשבוע, מקדימים את התענית ליום חמישי שלפניו.
נוהגים שבי"ג אדר בשעת מנחה, נותנים שלוש מחציות של המטבע הנהוגה באותו מקום לצדקה - זכר למחצית השקל שהיו נותנים בחודש אדר לצורך קורבנות הציבור בזמן שבית המקדש היה קיים. 
 
מצוות פורים
ארבע הן המצוות המיוחדות לפורים, שנצטווינו עליהם מפי הקבלה על-ידי סנהדרין ונביאים, ואלו הן: מקרא מגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים.
וכן תקנו חכמים לקרוא בתורה מעניין היום בפרשת "ויבוא עמלק" שבסוף פרשת 'בשלח', ולהזכיר את נס פורים בתפילה ובברכת המזון, שאומרים בהן "על הנסים".
 
מקרא מגילה
חייב כל אדם, בין איש בין אישה, לשמוע קריאת המגילה בלילה וביום.
מצווה מן המובחר לשמוע את המגילה בבית הכנסת, משום ד"ברוב עם הדרת מלך", ולכל הפחות יראה לשמוע אותה במניין של עשרה. ואם אי-אפשר לקרותה במניין, יקרא אותה כל יחיד מתוך מגילה כשרה עם הברכות שלפניה. ואם אחד יודע לקרותה והשאר אינם יודעים, יקרא הוא והם ישמעו ממנו.
הקורא את המגילה, בין ביום ובין בלילה, מברך לפניה שלוש ברכות: 'על מקרא מגילה', 'שעשה ניסים', ו'שהחיינו'.
לאחר קריאת המגילה, כורכה ומברך ברכת 'הרב את ריבנו'.
הקורא את המגילה צריך להתכוון להוציא את כל השומעים ידי חובה בברכות ובקריאה, וגם השומע צריך להתכוון לצאת ידי חובתו באמצעות הקורא, ולשמוע כל תיבה ותיבה, שאפילו אם רק תיבה אחת לא שמע
לא יצא ידי חובת שמיעת המגילה.
מכל מקום ראוי שיהיה לכל אחד מגילה כשרה לפניו, כדי שיאמר מילה במילה בלחש, פן לא ישמע תיבה אחת מן הקורא.
 
משתה ושמחה
חייבים לאכול ולשתות ולשמוח בפורים. גם בליל פורים ישמח וירבה קצת בסעודה, אך עיקר הסעודה מצוותה ביום, דכתיב: ימי משתה.
ומתפללים מנחה בעוד היום גדול, ועושים את הסעודה לאחר תפילת מנחה, ואפשר להמשיכה אל תוך הלילה.
כיוון שכל הנס היה על-ידי יין (החל במשתה שסירבה ושתי להגיע ועד למשתה היין שהכינה אסתר ובו היתה מפלתו של המן), חייבו רבותינו ז"ל להשתכר ביין, ואמרו: "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
ולפחות ישתה יותר מהרגלו כדי לזכור את הנס הגדול ויישן, ומתוך שהוא ישן - אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואולם מי שהוא חלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו, שעל-ידי כך יזלזל, חלילה, באיזו מצווה, בברכה או בתפילה, מוטב לו שלא ישתכר.
 
משלוח מנות
חייב כל אדם לשלוח לכל הפחות לאדם אחד שתי מנות, כמו שכתוב: "ומשלוח מנות איש לרעהו", משמע שני סוגי מנות לאדם אחד. והכוונה ב'שני סוגי מנות' היא למנות המוכנות לאכילה או שתיה (כמו בשר ודגים מבושלים, יין, פירות, אוזני המן ושאר מיני מתיקה), מבלי שיהיה עוד צורך לבשלם או להכינם בצורה כלשהי, כדי שיהיו מוכנים לאכילה בסעודת פורים.
משלוח מנות שולחים איש לאיש, ואישה לאישה. וכל המרבה לשלוח מנות לידידים - הרי זה משובח.
 
מתנות לאביונים
יותר מאשר ירבה בסעודתו ובמשלוח מנות לחבריו, ירבה אדם במתנות לאביונים, כי אין שמחה גדולה ומפוארת יותר לפני הקב"ה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות.
והמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
כל אדם, אפילו עני שבישראל המקבל צדקה, חייב ליתן לכל הפחות שתי מתנות לשני עניים.
ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט יד ליטול, נותנים לו. ומי שהוא במקום שאין שם עניים, יעכב את המעות אצלו עד שיזדמנו לו עניים או ישלחם להם.
 
 
שושן פורים
הימים י"ד וט"ו באדר, שניהם ימי פורים הם לכל מצוותיהם, אלא שחלוקים הם במקומות: מקום שנוהג בו י"ד - אין נוהג בו ט"ו, ומקום שנוהג בו ט"ו - אין נוהג בו י"ד.
וכך היתה ראשית התקנה מאת החכמים והנביאים שקבעו את פורים לדורות: "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם". ומתוך המילה "בזמניהם" (לשון רבים) למדים - זמנו של זה לא כזמנו של זה, וזמנו של זה לא כזמנו של זה.
ולמה עושים פורים בזמנים חלוקים לפי מקומות, ולא עושים אותו יום אחד בכל המקומות, כשאר ימים טובים?
שכן גם בימי מרדכי ואסתר חלוקים היו היהודים אשר בשושן מן היהודים שבשאר המדינות; שבכל שאר המדינות הרגו היהודים בשונאיהם ביום י"ג באדר ונחו מאויביהם ביום י"ד ועשו אותו יום משתה ושמחה, ואילו היהודים אשר בשושן נקהלו  בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו ויהרגו בשונאיהם, ונחו בחמישה עשר באדר ועשו אותו משתה ושמחה.
בדין היה לחלק רק בין שושן לכל שאר המדינות, כפי שהיה המעשה, אלא שרצו החכמים שבאותו דור לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה אז וגם כדי שיהיה זיכרון לארץ ישראל בנס פורים, ולכן קבעו: שושן הבירה שנעשה בה הנס - חשובה היא ותעשה יום טוב לעצמה ביום חמישה עשר באדר, ויחד איתה יחוגו גם כל הכרכים שהיו מיושבות ומוקפות חומה בימי יהושע בן נון שנכנס לארץ ישראל וכבשה (אף על פי שעתה הן חרבות ופרוזות). ואילו הכרכים שלא היו חשובות ומוקפות חומה אז, (אפילו שהן מוקפות חומה עתה) עושות יום טוב ככל שאר ערי הפרזות בימי מרדכי ואסתר, בארבעה עשר באדר.
לפיכך, פורים שעושים בי"ד באדר נקרא "פורים דפרזות", ופורים שעושים ביום חמישה עשר נקרא "פורים דכרכים", והוא "שושן פורים".
ואין אתה מוצא בימינו כרך, חוץ משושן, שעושים בה פורים ודאי בט"ו באדר, אלא ירושלים בלבד. ובשאר המקומות שקוראים בהם את המגילה גם בחמישה עשר באדר - עיקר מצוות פורים שלהם בי"ד, ואינם נוהגים ט"ו אלא מצד הספק בלבד, כי לא ידוע אם היו הערים האלה קיימות בזמנו של יהושע ואם הן אכן אותן ערים של עתה.
ומפני הספק נוהגים בהן להחמיר וקוראים את המגילה גם בט"ו, אבל אין מברכם על מקרא מגילה שבחמישה עשר באדר.
ובשאר המקומות אין אומרים תחנון בשושן פורים ולא עושים בו הספד ותענית, ונוהגים בו קצת משתה ושמחה.
 
 
פורים, כיפורים והנקודה הפנימית
יש קשר מיוחד בין פורים לתקופת הגאולה, שהרי פורים יישאר גם אז.  וכפי שהרמב"ם כותב (בסוף הלכות מגילה):  "ימי פורים לא יבטלו, שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".
על ייחודו של פורים אנו יכולים ללמוד מהנאמר ב'תיקוני-זוהר', שיום הכיפורים, יום הדין, הוא רק כ-פורים - דומה לפורים.  בתורת החסידות מוסבר, כי מבחינות מסוימות גדולה מעלתו של פורים על יום-הכיפורים!
 
התגלות המהות
משמעותו של פורים תובן אפוא דווקא על רקע יום הכיפורים.  ייחודו של יום הכיפורים הוא שבו באה לידי ביטוי מהותו הפנימית והאמיתית של יהודי.  במשך כל השנה יכולה מהות זו להיות מוסתרת ובלתי-גלויה, שלכן עלול האדם לחטוא ולעבור על רצון-ה'.  אך ביום הכיפורים נחשף הקשר הבלתי-ניתן לניתוק בינו לבין הקב"ה, ולכן ביום זה בא כל יהודי לבית-הכנסת וחוזר בתשובה שלמה.
אך התגלות זו של המהות הפנימית ביום-הכיפורים מחייבת שינוי מוחלט של אורח-החיים.  לכן אנו צמים ביום זה, מתעטפים בלבן, עומדים כל היום בתפילה ובתחנונים.  מתעלים מאורח-החיים הרגיל של בני-אדם ודומים למלאכים.
גם בפורים באה לידי ביטוי מהותו האמיתית של כל יהודי.  מה בעצם קרה שם?  היה יהודי אחד, מרדכי, שלא כרע ולא השתחווה להמן.  הדבר הכעיס את הרשע עד שהחליט "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים".  ולכאורה מה הקשר? האם בגלל יהודי אחד צריך להרוג את כולם?  משיבה על כך המגילה: "כי הגידו לו את עם מרדכי".  המן הבין, שהימנעותו של מרדכי מלכרוע ומלהשתחוות לו, אינה עניין אישי שלו, אלא הדבר נובע מהיותו יהודי, ודבר זה משותף לכל "עם מרדכי".  הוא הבין, שגם היהודים שמשתחווים לו, בפנימיות ליבם גם הם חלק מ"עם מרדכי" ש"לא יכרע ולא ישתחווה".  גזירת המן נבעה מכך, שהוא גילה את המהות שאמיתית של כל יהודי, את הקשר העצמי של כל יהודי עם הקב"ה, גם כשכלפי חוץ נראה שהוא נפרד ממנו.
גם התגובה של עם ישראל על גזירת המן שיקפה את הקשר הפנימי, הבלתי-ניתן לניתוק, בינו לבין הקב"ה.  במשך כל השנה, משעה שיצאה הגזירה עד יום ביצועה, עמדו היהודים במסירות נפש על יהדותם.  הם יכלו לוותר על יהדותם ולהינצל, אך לא נמצא ביניהם אפילו אחד שמחשבה כזאת עלתה על דעתו.
 
עד דלא ידע
לפנינו אותה נקודה ממש ביום-הכיפורים ובפורים - המהות הפנימית האמיתית של היהודי, שנשארת לעולם קשורה עם הקב"ה, יהיה מה שיהיה.  אך יש הבדל גדול בין דרך ביטויה של נקודה זו ביום הכיפורים לבין דרך ביטויה בפורים:  ביום-הכיפורים, כאמור, עלינו להתעלות מענייני העולם ולהדמות למלאכים, ואילו בפורים המצווה היא דווקא לאכול ולשתות ומותר אפילו לעסוק בענייני חולין.  פורים מגלה לנו נקודה עמוקה יותר מיום הכיפורים: גם כאשר יהודי אוכל ושותה וחי את חייו הגשמיים - גם אז הוא קשור בעצם נשמתו עם הקב"ה!
זו גם המשמעות האמיתית של ה'עד דלא ידע' של פורים- להתעלות מעל השכל והדעת.  בפורים כל יהודי מגלה את הקשר העמוק עם הקב"ה, קשר על-שכלי ובלתי ניתן להבנה.  השכל והדעת אינם יכולים להשיג קשר זה, ועוצמתו אינה יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות כלי השכל והדעת.  לכן נדרש יהודי בפורים להתעלות מעל שכלו ולחוש את עצם נשמתו ואת 'הנקודה היהודית' הפנימית, העל-שכלית, שבו.
זו גם עניינה של הגאולה - שתביא את הגילויים האלוקיים העליונים ביותר דווקא בעולם הזה, ואת הדברים שלמעלה מהדעת - בדעת.
(על-פי שיחה של הרבי מליובאוויטש)
 
 
מן המקורות
 
איש יהודי
"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי" (אסתר ד,ה).
"איש" - מלמד שהיה מרדכי שקול בדורו כמשה בדורו, שנאמר בו "והאיש משה עניו מאוד".
מה משה עמד בפרץ עמו, אף מרדכי, שנאמר בו: "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו".
מה משה לימד תורה לישראל, אף מרדכי, שנאמר בו: "דברי שלום ואמת", ונאמר: "אמת קנה ואל תמכור".
(מדרש רבה)
 
והשתייה כדת
מנהג היה בקרב מלכי פרס הקדומים שכיבדו את אורחיהם בכוס יין ענקית. האורחים המסכנים היו נאלצים לשתות את הכוס עד תומה, אפילו היו מתפקעים בו במקום. והיו האורחים משחדים את שר המשקים כדי שלא יצטרכו לשתות את כולה.
ואילו אחשוורוש, בסעודתו המפורסמת, ביטל מנהג זה כדי למשוך אורחים רבים ככל האפשר, כמו שנאמר: "והשתייה כדת, אין אונס".
 
ראו מרחוק
"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי" - עוד קודם שידעו ששמו מרדכי, כבר מרחוק ראו שהולך כאן איש יהודי.
(הרבי מליובאוויטש)
 
"עליה לגדולה"
לגוי אחד היה סוס, חמור וחזיר. האכיל את הסוס ואת החמור במידה, ואילו החזיר זלל כאוות נפשו, ללא כל הגבלה.
נענה החמור ואמר לחברו הסוס: אינני יורד לסוף דעתו של אדוננו. לנו המשרתים אותו בנאמנות ועובדים ללא הרף, הוא נותן אוכל במידה קצובה, בעוד שהחזיר שאינו עושה מאומה, מתפטם לו באין מפריע.
השיב לו הסוס: המתן ידידי ויתברר לך הדבר.
הגיע זמן החגא, לקח הגוי את החזיר, טבח אותו וצלה אותו באש.
כך בסיפור המגילה: קודם "גדל המלך את המן", ואחר כך "ויתלו אותו על העץ".
(על-פי ילקוט אסתר)
 
שני הסוגים
יש ניסים המתרחשים על-ידי הרמת קרן ישראל, ויש ניסים לישראל על-ידי שהקב"ה משפיל את שונאיהם.
בפורים היו שניהם גם יחד: "ארור המן" - מפלת הרשעים, ו"ברוך מרדכי" - הרמת קרנם של הצדיקים.
(ט"ז)
 
ניסים ביין
הטעם שבפורים יש מצווה לשתות יין, הוא לפי שהנסים העיקריים בפורים קשורים ליין:
"כטוב לב המלך ביין" דרש אחשוורוש להביא את ושתי המלכה והיא סירבה, ומזה הגיעו למנות את אסתר למלכה במקומה.
וגם סופו של המעשה, מפלתו של המן, היתה במשתה היין.
(יינה של תורה)
 
כאילו לך
מרדכי עצמו לא היה צריך לחשוש מפני גזירת המן, שכן היה "יושב בשער המלך", וגם היה דודה של אסתר המלכה.
הגזירה היתה אפוא על שאר בני ישראל, ולא עליו. ובכל זאת נאמר: "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" - דבר שלכאורה קרה לו אישית.
בא הדבר ללמדנו, שדבר שקורה ליהודי אחר צריך לגעת לך כאילו קרה לך עצמך.
(הרבי מליובאוויטש)
 
מה להם בזה?
מובא במדרש שעשרת בני המן נתלו על העץ משום שהיו יועציו של המן, וכל אחד מהם אף נתן אלף כיכר כסף להשלים את מניין עשרת-אלפים הכיכרות שהבטיח המן לאחשוורוש.
מתעוררת השאלה: מניין לו לוויזתא השוטה חכמה לשמש כיועץ, ומניין לדלפון הקבצן כסף?
אלא, כאשר מדובר בפגיעה ביהודים, נעשה וויזתא חכם ודלפון נעשה עשיר...
(פניני תורה)
 
בכל דור ודור
"וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" (אסתר ט, כח).
הנסים שעושה הקב"ה לעם ישראל לא יעברו לעולם מתוך היהודים, ובכל דור ודור הם מתחדשים.
(הבעל שם טוב)
 
 
סי-פורים
 
כדי שיהיה ערך
הצדיק בעל "אוהב ישראל" מאפטא היה מוכר כשונא ממון עד כדי כך שלא רצה לראות צורת מטבע לנגד עיניו.
פעם, לפני פורים, ביקש שיביאו לפניו מטבעות של זהב. הוא לקח את המטבעות והשתעשע בהם שעה ארוכה.
תמהו בני ביתו על כך ושאלוהו לפשר הדבר.
"בפורים מצווה לתת מתנות לאביונים", השיב הצדיק, "ואני, כשאתן כסף לאביונים, לא תהיה זו מצווה עם כל הלב, שהרי הכסף אינו נחשב בעיניי. לפיכך ביקשתי להביא לפניי מטבעות זהב, כדי לחבב קצת את הממון בעיניי, ואז כשאתננו לעניים אקיים את המצווה כראוי".
 
מתנות חינם
פעם בסעודת פורים פנה הצדיק רבי נח מלכוביץ' אל הנוכחים ואמר:
"עכשיו עת רצון היא ו'כל הפושט יד, נותנים לו', כל מי שרוצה לבקש מתנה בעבודת הבורא- אוכל לתת לו".
מיהרו החסידים לנצל את ההזדמנות וכל אחד ביקש דברים מסוימים בעבודת ה', והצדיק נענה להם וברכם.
בין המסובים היה גם רבי משה מקוברין (שאחר פטירת רבי נח מילא את מקומו), אך הוא לא ביקש דבר.
שאלו הצדיק: "ואתה, מה מבוקשך?".
"איני רוצה מתנות חינם", השיב רבי משה, "אני חייל, וברצוני להתעלות בכוחות עצמי".
 
אי אפשר בלי
יהודי עשיר, מחסידיו של רבי יעקב מרדזימין, נכנס פעם אל רבו, ובתוך דבריו הביע תרעומת על העניים הרבים הפוקדים את ביתו:
"אין יום שעניים לא מתדפקים על דלת ביתי. שלוש פעמים ביום אני צריך לעמוד מול עניים המבקשים תרומה".
"ולאכול אינך אוכל שלוש פעמים ביום?", נענה הצדיק.
הגיב העשיר: "הלוא אי אפשר לחיות בלי לאכול".
"גם בלי לתת צדקה אי אפשר לחיות", פסק הרבי, "פשוט אי אפשר".
 
הידור מצווה
מעשה ביהודי שלא עשה סוד מכך שהינו חובב את ה"טיפה המרה". אולם להשתכר סתם כך אינו מנהג יהודי.  מילא בפורים, הרי מצווה לשתות "עד דלא ידע", אולם היהודי שלנו נוהג היה להתחיל במצווה כבר מראש חודש אדר.
כאשר נשאל לסיבת "הידורו" במצווה זו, השיב בחדווה:
"ראו נא ידידיי ואסביר לכם. וכי מדוע רצה המן להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד ויחיד? וכי מה אכפת היה לאותו רשע שתמשך ה"מלאכה" כמה ימים?
הקשיבו ואסביר לכם. האמת היא שהמן הרשע חשש שתוכניתו לא תצליח והוא עצמו ייפול בפח שטמן ליהודים. הוא ידע שבמקרה כזה יקבעו היהודים חג לדורות, זכר להצלתם ולמפלתו שלו.
ולכן, ידידים יקרים, מה עשה אותו רשע? קבע את תוכניתו הזדונית ליום אחד, משום שעינו צרה היתה שמא יחוגו היהודים את הצלתם ימים רבים.
ואני, שואל אני אתכם, יהודים יקרים, אני שיודע את סודו של המן, מדוע שאנהג על פי מחשבתו של בן הבלייעל ואחוג רק יום אחד, כאשר יכול אני להדר ולחגוג כל החודש, ובכך גם להכעיס את אותו רשע.
 
אסור באכילת דג
בסעודת פורים פנה עשיר העיירה, שהיה ידוע כקמצן גדול, אל הרב ושאלו:
"רבי, לעתיד לבוא, בסעודת הגאולה, האם אזכה לטעום מהלווייתן?".
"לא", ענה הרב בהחלטיות.
"מדוע?", תמה העשיר.
"משום שכאשר ישאלו אותך מה השארת אחריך בעולם הזה, תשיב: כסף וזהב לרוב,
ואילו כאשר תישאל מה הבאת אתך לעולם הבא, תיאלץ להשיב: קדחת,
והרי כלל ידוע הוא, שחולי קדחת אסורים באכילת דגים".
 
מניין להם כסף?
בעיר אחת הסמוכה למקום מושבו של רבי נח מלכוביץ' גר חייט יהודי פשוט ותמים. הוא לא ידע הרבה, אבל כל מה שידע קיים בתמימות ובלי שום פשרות.
כששמע שבפורים יש מצווה להרבות בצדקה, היה ברור לו שבחלוף פורים אסור שתישאר בידו פרוטה, אלא את כל הכסף יש לחלק לעניים.
שנה אחת בא לעשות את הפורים בחצרו של רבו, ולמחרת היום, השכם בבוקרו של שושן פורים, כשהלך להתפלל, נדהם לראות אנשים עומדים בשוק וקונים מצרכים.
נחפז החייט ובא אל רבו בשאלה: "רבי, מניין לאנשים אלה כסף באשמורת הבוקר, והרי אתמול חילקו את כל מעותיהם לעניים?".
התרגש הצדיק מתמימותו המופלאה של החייט והשיב: "אלה שראית קונים בשוק, מסתמא שהם העניים שקיבלו אתמול כסף לרוב".