(ר"ע) וניניב םולש

םילשורי יגולונכט ןג
96951 םילשורי ,82 .ד.ת ,98 ןינב
.02-649-0740 :סקפ ,02-649-0750 :לט
info@shalombeinenu.org :ינורטקלא ראוד
 
 
חג הסוכות

זמן שמחתנו

 "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכות למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". (ויקרא כ"ג)

אחרי ימי הדין והתשובה- ראש השנה, יום הכיפורים והימים שבניהם, באים ימי החגים, שהם ימי שמחה והלל; וסימנך: "ולישרי לב- שמחה", כלומר לאחר שמיישרים את הלב על-ידי תשובה בראש השנה ויום הכיפורים, זוכים לשמחה בחג הסוכות.

בחמישה עשר בתשרי מתחילים החגים, הנמשכים שמונה ימים, כמו שכתוב: "בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסכות שבעה ימים לה'; ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו, שבעת ימים תקריבו אשה לה', ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם, והקרבתם אשה לה', עצרת היא, כל מלאכת עבודה לא תעשו". (ויקרא כ"ג)

שבעת הימים הראשונים נקראים חג הסוכות, לפי שבימים אלה מצווים לשבת בסוכה.

היום השמיני נקרא עצרת, ולפי שהוא היום השמיני נקרא גם 'שמיני עצרת'.

היום הראשון והשמיני הם ימי חג, ובהם אסורים במלאכת-עבודה, פרט למלאכות לצורך אוכל נפש. ששת הימים שביניהם הם ימי 'חול המועד' (בחו"ל רק חמישה ימים. משום יום טוב שני של גלויות- חול המועד מתקצר), ומותרים בהם מקצת מלאכות.

אין מעוטר ומשופע במצוות כחג הסוכות: סוכה וארבעת המינים- שהן מצוות מן התורה, נסוך המים בבית המקדש- שהוא הלכה למשה מסיני, ערבה בהושענא רבה- שהוא מנהג הנביאים, ותוספת על השמחה- שגם הוא ציווי מן התורה, ככתוב: "ושמחת בחגך", וכנוסח התפילה: "חג הסוכות הזה- זמן שמחתנו". 

הסוכה

נצטוו ישראל לצאת בבתיהם ולשבת בסוכה בחמישה עשר בתשרי, והרי יציאת מצרים בחודש ניסן היתה, והיה ראוי לעשות אז, בניסן, את הזיכרון ליציאת מצרים, ואם כן למה יושבים בסוכות בתשרי?

כמה טעמים לדבר, והעיקרי שבהם שתהא היציאה מהבית והישיבה בסוכה ניכרת שהיא לשם מצווה. בימי ניסן, שכבר פסקו הגשמים והחום מתגבר, רגיל אדם לצאת מביתו ולשבת בסוכה. אבל בתקופת תשרי, משום הגשמים הממשמשים ובאים ומפני צינת הערבים, יושבים הכל בבתיהם. אבל ישראל, שיוצאים לסוכה בתקופת תשרי- הכל רואים שמחמת ציוויו של הקב"ה הם עושים כן, כמו שנאמר: "למען ידעו דורותיכם", כלומר שיהא ניכר שלשם שמים הם עושים כך.

ועוד אמרו חכמים: "למה אנו עושים סוכה אחר יום הכיפורים? לומר לך, שכן אתה מוצא, בראש השנה- יושב הקב"ה בדין על באי העולם, וביום הכיפורים- הוא חותם את הדין,

שמא יצא דינם של ישראל לצאת לגלות? ולכן עושים סוכה וגולים מבתיהם לסוכה".

ועוד סיבה- משום שאין עושים זכר לענני הכבוד הראשונים, אלה שהקיפום מיד בצאתם ממצרים, כיוון שעננים אלה נסתלקו מהם אחר-כך במעשה העגל, אלא עושים זכר לענני הכבוד ששוב חזרו אליהם לאחר שביום הכיפורים ירד משה מהר סיני והביא עמו מצות הקמת המשכן (כסימן שהקב"ה נתפייס עמם), ובט"ו בתשרי החלו במלאכת המשכן- אז חזרו ענני הכבוד ונעשו כסוכה על מחנה ישראל.

דבר נוסף- חג הסוכות חל בתקופת האסיף, עת מביא כל אדם את ברכת אדמתו לביתו, ולמען לא יגבה לב האדם עליו מפני הברכה שבבית, ולמען לא ייתן כל שמחתו בקנייני עולם הזה, קם אדוני הבית ועוזב כל קנייניו, ויוצא בשמחה לסוכה לחסות בכנפי השכינה, לאמור: לה' הארץ ומלואה.

ועוד- מכיוון שעשו ישראל תשובה בראש השנה וביום הכיפורים, וכבר נתקבלה תשובתם ונמחלו כל עוונותיהם,  אולם, כדרך בעלי תשובה, מפני בושת- הם מרגישים כאילו אין להם מקום בעולם. ואומר להם הקב"ה: הואיל ואין לכם מקום מפני בושת חטאיכם, ושמתי אני לכם מקום, בואו אלי וחסו בצלי, בסוכת שלומי.

 עשיית הסוכה

עושה אדם תחילה שלושה או ארבעה דפנות, ואחר כך נותן עליהם סכך.

כל הדברים כשרים לדפנות הסוכה ובלבד שיהיו יכולים לעמוד בפני רוח מצויה, כלומר חזקים דיים לעמוד נגד הרוחות כל ימי החג.  לפיכך העושה דפנות מיריעות בד או סדינים, צריך לקשור אותם היטב, כדי שלא יתלשו ממקומם ולא יתנופפו ברוח, ויקבע חישוקים מהקרקע עד גובה עשרה טפחים (82 ס"מ), כשהרווח בין אחד לשני יהיה פחות  משלושה טפחים (כ24- ס"מ).

חייבות הדפנות להתחיל פחות משלושה טפחים (כ- 24 ס"מ) מן הארץ. מתחילות למעלה מזה- הסוכה פסולה.

קבע עמודים בארץ, חברם למעלה במסגרת עץ, נתן עליה סכך ורק אחר כך עשה דפנות- הסוכה פסולה, שחייב קודם לעשות את הדפנות, ורק אחר כך להניח הסכך.

טעה, והניח הסכך תחילה- יבנה את הדפנות, ואחר כך מרים את הסכך מעט ומניחו שוב במקומו.

מעיקר הדין, אם עשה שני דפנות מלאות והשלישית מעט יותר מטפח, ועשה פתח הסוכה בין דפנותיה- הסוכה כשרה, אלא שמהדרים להקיף את הסוכה בארבע דפנות מלאות.

לא כל הדברים כשרים לסכך, אלא דברים שהם גידולי קרקע ונעקרו מן הקרקע,  או נתלשו מעץ, ולא היו בעבר כלים, בין שלמים ובין שבורים.

לא מסככים באוכלים (כמו קני סוכר, חיטה וכדומה).

נסרים רחבים, מארבעה טפחים (כ32- ס"מ) ומעלה- לא מסככים בהם, כיוון שנראים כתקרת הבית.

מסככים רק בתלוש מן הקרקע, ואין מסככים בדבר שמחובר לקרקע, ולכן, העושה סוכתו תחת עץ שענפיו סוככים על הסוכה- הסוכה פסולה.

סיכך כשהסכך מחובר לקרקע או לעץ ואחר כך תלש- פסול.

לכתחילה, אין מסוככים בדבר שריחו רע, ולא בענפים שעליהם רגילים לנשור.

אין עושים סוכה במקום שאחר כך יצטער לשבת בה, כגון במקום שיש בו ריח רע, רוחות חזקות, יתושים וכדומה.

מחצלת של קנים או של קש, שנעשתה לכתחילה לשם סכך, אף-על-פי שהיא מתאימה גם לשימושים אחרים, כיוון שייחדה לשם סכך- כשרה.

צריך שיהא הסכך כזה, שהצל בסוכה יהיה מרובה מאור השמש, ואם 'חמתה מרובה מצלתה'- הסוכה פסולה.

אין לחבר או לקשור את הסכך לדפנות, ולא להניח על הסכך דברים הפסולים לסכך כדי להחזיקו.

אסור לפרוש את הסכך על תומכים שאינם כשרים לסכך, אבל מותר לחבר את הכלונסאות שעליהם מונח הסכך לדפנות הסוכה על ידי מסמרים או חבלים.

עומדת הסוכה תחת גג, מרפסת, או אילן וענפיו סוככים עליה- הסוכה פסולה, שצריך שיהא צל הסוכה בא רק מחמת סכך כשר, ולא מחמת שום דבר אחר.

סוכה שאולה- כשרה, ולכן מי שלא עשה סוכה, יכול לצאת ידי חובתו בסוכתו של חברו.

אין יוצאים ידי חובה בסוכה גזולה.

אסור לעשות דפנות הסוכה מיריעות שעטנז.

הן הסכך והן הדפנות אסורים בהנאה כל ימי החג, ולכן לא יעשה בהם כל שימוש אחר בימים אלה.

 

מידות הסוכה

צריכה הסוכה שיהא גובהה, מקרקעיתה ועד הסכך, לא יותר מעשרים אמה (כ940- ס"מ), ולא פחות מעשרה טפחים (כ- 82 ס"מ). חרגה ממידות אלה- הסוכה פסולה.

חייב להיות אורך הסוכה לפחות שבעה טפחים (כ- 58 ס"מ), ושבעה טפחים רחבה, ואין עודף בצד אחד משלים גירעון השני.

ולמעלה מזה, יכולה הסוכה להיות גדולה בלי גבול, ובלבד שיסככה כהלכה. ואמרו חכמים: "ראויים כל ישראל שישבו בסוכה אחת".

 

הישיבה בסוכה

נאמר בתורה: "בסכות תשבו שבעת ימים", כיצד?

אוכל כל סעודותיו בסוכה, שותה בה, לומד בה, יושב ומשוחח עם חבריו ושוהה בה, וכן כל מעשיו של כבוד, אינו עושה אלא בסוכה.

אסור לאכול אכילת קבע מחוץ לסוכה, ולכן האוכל לחם או דברי מאפה בשיעור למעלה מכביצה (כ- 58 גרם), חייב לאוכלם בסוכה.

המהדרים, מקפידים לאכול אפילו אכילת ארעי (ללא לחם או דברי מאפה, כמו אכילת פירות או שתיית מים) בסוכה.

אם אוכלים לחם, דברי מאפה, או שותים יין- מברכים מיד אחר ברכתם: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". וזאת רק אם יאכל יותר מכזית (כ29-  גרם). שכח לברך בתחילה ונזכר באמצע הסעודה, או אפילו לאחר שגמר לאכול- יברך אז.

השולחן עליו אוכל, חייב להיות בתוך הסוכה, ואם היה השולחן בחוץ ליד הפתח, והוא יושב בסוכה ואוכל מעל השולחן- הריהו כאילו אינו אוכל בסוכה.

נשים אינן מחויבות במצוות סוכה, אבל בידן לשבת בסוכה ולקיים מצוותה.

ילדים בגיל חינוך- יש לחנכם במצוות הסוכה.

לא מכניסים לסוכה כלי מטבח (כגון סירים וקדרות), ולאחר האכילה מוציאים את כלי האכילה, ואין עושים מלאכות כמו רחיצת כלים וכדומה.

 ארבעת המינים

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ-עבת וערבי-נחל ושמחתם לפני ה' א-לוהיכם שבעת ימים". (ויקרא כ"ג)

"ארבעת המינים שבלולב הם לשמחת צאתם מן המדבר, אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות. וציוה הקב"ה לזיכרון זאת לקחת את הנאה שבפירות- אתרוג, והטוב שבעצי בשמים- הדס, והיפה שבעלים- לולב, והטוב שבאילני סרק- ערבה". (רמב"ם)

 

אתרוג:

"פרי עץ "- זהו האתרוג, שטעם עצו ופריו שווים. "הדר"- שיהא נאה והדר בתארו ובגידולו.

האתרוג, יש בו טעם וריח, והוא משל לאלה שיש בהם תורה ומעשים טובים.

ודומה האתרוג בצורתו ללב, שהוא מקום הבינה, ללמדנו לעבוד את ה' בשכלנו.

צבעו הטבעי של האתרוג הבשל- צהוב, וכשהוא עדיין ירוק מאד הוא בוסר ופסול. התחיל להצהיב קצת- כשר.

צריך האתרוג שיהיה נקי מכתמים, שלא יהיה בו שום נקב או סדק, ושלא תתקלף קליפתו.

נפל העוקץ או הפיטם- האתרוג פסול, אבל אם לא היה לו פיטם מלכתחילה, משעת גידולו- כשר.

גודלו חייב להיות לפחות כביצה (58 גרם).

יש לקנות אתרוג שהוא בחזקת בלתי מורכב, ונקי מחשש ערלה וטבל, לכן יקנה אתרוג שיש לו הכשר מרב מוסמך או מאדם נאמן וירא שמים.

 

לולב:

"כפות תמרים"- זה לולב שגדל על אילן של תמרים, ומתוך שכתבה התורה לשון 'כפות' ולא לשון 'עלי תמרים', למדנו שצריך שיהיו אותם עלים הראויים לאגדם ולכפותם עד השדרה מחמת שהם עדיין רכים.

הלולב, יש בו טעם, אך אין בו ריח, משל לאלו שיש בהם תורה אך אין בהם מעשים טובים.

בצורתו דומה הלולב לעמוד שדרה, שהוא עיקר מבנהו של האדם, ללמדנו שנקדש את גופנו לעבודת ה'.

הלולב צריך להיות ישר ולא כפוף, לא יבש, ושכל עליו יהיו צמודים לשדרה.

יש להקפיד שעלי הלולב, הגדלים כפולים, יהיו מחוברים. במיוחד חשוב הדבר בעלה האמצעי, שהוא מרכז הלולב. אם עלה זה מופרד- הלולב פסול.

אורך שדרת הלולב חייב להיות לפחות 32 ס"מ.

אורכו צריך להיות לפחות 8 ס"מ יותר מאורך ההדסים והערבות.

לולב שנקטם ראשו, כלומר העלה העליון האמצעי- פסול.

לולב מדקל קנרי, הדומה מאד ללולב- פסול.

 

הדס:

"ענף עץ עבות"- שכל העץ הוא ענף, שהוא מחופה בעליו, הקלועים כמין קליעה, כעין שלשלת.

בהדס יש ריח אך אין בו טעם, משל לאלה שיש בהם מעשים טובים אך אין בהם תורה.

בצורתו דומה ההדס לעיניים, ללמדנו שלא נתור אחר עינינו.

ההדס צריך להיות ירוק ורענן. יבשו עליו- פסול.

ההדס צריך להיות משולש, היינו: שהעלים גדלים בו בשלשות, כל שלושה עלים צומחים מטבעת אחת, וגובהם שווה.

ראשי העלים של כל שלישייה צריכים לחפוף את עוקצי השלישייה שלמעלה ממנה.

הדס שנקטם ראשו- פסול.

אורך ההדס צריך להיות לפחות 24 ס"מ.

אם יש בו יותר ענבים מאשר עלים- פסול, עד שימעט מן הענבים.

 

ערבה:

"ערבי נחל"- זה סימנו: הקנה שלו אדום (אך אפילו בעודו ירוק- כשר, לפי שבסופו להיות אדום), והעלה שלו אינו עגול אלא משוך, ושפתו חלקה ואינה עשויה פגימות.

רובו של מין זה גדל על נחלי מים ולכן נקרא 'ערבי נחל', ואם יש לו את הסימנים האלה- כשר, ואפילו אינו גדל על נחלי מים.

הערבה, אין בה לא טעם ולא ריח, משל לאלה שאין בהם תורה ומעשים טובים.

בצורתה דומה הערבה לפה, ללמד שנשים רסן בפינו ונזהר בדברינו.

עלי הערבה צריכים להיות ירוקים ולחים.

נקטם ראשה, או שנשרו רוב עליה- פסולה.

יבשו רוב עליה- פסולה. ויש להיזהר בזה, כי עלי הערבות ממהרים להתייבש. לכן נוהגים להחליף את ההדסים והערבות בחול המועד, לפי הצורך.

אורכה- לפחות 24 ס"מ.

 

אוגדים את הלולב, ההדסים (לפחות שלושה) והערבות (שתים) לאגודה אחת.

בזמן נטילת הלולב, אוחזים את הלולב, ההדסים והערבות ביד ימין ואת האתרוג בשמאל, מברכים: " ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב".

מצמידים את ארבעת המינים ומנענעים.

איטר אוחז את הלולב בשמאלו ואת האתרוג בימינו.

בפעם הראשונה שנוטלים לולב, מברכים גם ברכת "שהחינו".

כל ארבעת המינים חייבים להיות של המברך, לכן הרוצה ליטול של חברו, מבקש שיתן לו את כל המינים במתנה, והנותן יתנה אתו שזוהי מתנה על מנת להחזיר.

בשבת, אין נוטלים את ארבעת המינים.

מצוה מן המובחר לקיים מצות נטילת לולב בסוכה.

 

"אמר הקב"ה: כולכם כאחד תעשו אגודה אחת, ויכפרו אלו על אלו. ואם עשיתם כך- אני מתעלה עליכם". (מדרש רבה)

 

 

הדלקת נרות, קידוש ותפילות החג

מדליקים את הנרות בסוכה, אבל אם נושבת בה הרוח מדליקים בבית.

מכסים את העיניים ומברכים:

"ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום טוב".

ואם חל החג בשבת מברכים:

"ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת ושל יום טוב".

אחרי הברכה מברכים:

" ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם שהחינו וקיימנו והגענו לזמן הזה".

מסירים את הידיים מהעיניים ונהנים מאור הנרות.

 

מקדשים בסוכה על כוס יין, קידוש של יום טוב, ואחריו: "ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה".

ומברכים ברכת "שהחינו"- על שלושה דברים: על החג, על עשיית הסוכה, ועל מצות ישיבה בסוכה.

בלילה הראשון של החג, חייבים לאכול כזית (כ30- גרם) חלה, וטובלים אותה בדבש.

מי ששמע קידוש מאחר, יברך ברכת "לישב בסוכה" מיד לאחר ברכת "המוציא לחם מן הארץ".

בתפילות שחרית משך החג אומרים 'הלל' שלם ומנענעים בו בארבעת המינים.

בתפילות החג וחול המועד, מלבד שבת, עושים 'סדר הושענות': מוציאים ספר תורה לבימת בית הכנסת, והחזן והקהל אומרים את נוסח 'הושענות' לאותו יום, ומקיפים את הבימה פעם אחת (מלבד 'הושענא רבה', בו מקיפים שבע פעמים), כאשר ארבעת המינים בידי המקיפים.

 

אושפיזין

כתוב בספר הזוהר הקדוש: " ישראל שיוצאים מבתיהם ונכנסים לסוכה לשמו של הקב"ה, זוכים שם ומקבלים פני שכינה, וכל שבעת הרועים הנאמנים יורדים מגן עדן ובאים לסוכה, ונעשים להם אושפיזין", כלומר- אורחים ליסב עימהם בסוכה.

ושבעת אורחים אלה הם: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה אהרן ודוד (ויש המקדימים משה ואהרן ליוסף), והם יושבים עם כל ישראל בסוכותיהם בכל שבעת ימי החג, אלא שבכל יום אחד בא בראש כולם, ושאר האושפיזין באים אתו.

 

שמחת בית השואבה

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מביאים יין לנסך על המזבח לכל קרבן עולה או שלמים שהיו מקריבים. ולא היה בכל השנה נסך, אלא של יין בלבד, חוץ משבעה ימים בשנה, בשבעת ימי חג הסוכות, כשהיו מקריבים על המזבח עולת התמיד של שחר- היו מנסכים עמו על המזבח שני נסכים: נסך אחד של יין ונסך אחד של מים.

כל ענייני חג הסוכות נעשו במקדש בשמחה יתירה, ואולם שמחה זו שהיו שמחים על נסוך המים, גדולה היתה מכל שמחה אחרת; הכהנים בעבודתם, הלווים בדוכנם ובשאר משמרותיהם, וישראל במעמדם.

אותה שמחה שהיו שמחים על נסוך המים היתה נקראת 'שמחת בית השואבה', על שם שאיבת המים ממי השילוח לנסכם על המזבח.

ולא שאיבת מים בלבד היתה שם, אלא כל מי שזכה לראות שמחה זו היה שואב משם שמחה, ישע ופדות לנפשו.

ואמרו בירושלמי: "בית השואבה- שמשם שואבים רוח הקודש".

ובמסכת סוכה: "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה- לא ראה שמחה מימיו". ועכשיו, משחרב בית המקדש, ואין לנו מזבח ולא קורבנות ולא נסכים ולא נסוך המים, אף-על-פי-כן אנו שמחים בחג שמחה יתירה, ונוהגים בהרבה תפוצות ישראל שמתכנסים בלילי החג ומזמרים שירות ותשבחות, ואף מנגנים ורוקדים לזכר שמחת בית השואבה.

 

 

באור החסידות: גילוי הנסתר

אחרי אווירת היראה של ראש השנה ויום הכיפורים, בחג הסוכות מתחילים ימי השמחה של חודש תשרי. קיים קשר עמוק בין המועדים המנוגדים האלה; כל מה שיש בראש השנה וביום הכיפורים יש גם בחג הסוכות. ההבדל הוא שבימים הנוראים הדברים היו חבויים ונסתרים, בבחינת 'כסה', כמו שכתוב: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא), ואילו בסוכות הדברים גלויים לעין-כל, ואכן חג סוכות נקרא 'יום חגנו', 'יום' במשמעות של אור והתגלות.

השוני בין מועדים אלה בא לידי ביטוי באחד המוטיבים העיקריים שלהם- אחדות עם ישראל.

עניין האחדות קיים בימים הנוראים בהסתר, ואילו בחג הסוכות הוא מופיע בצורה גלויה וברורה.

בראש השנה וביום הכיפורים באה לידי ביטוי פנימיות הנשמה- הנקודה היהודית העמוקה, השווה אצל כולנו ומשותפת לכולם. בראש השנה עומדים כולם כאחד ומכתירים עליהם את הקב"ה למלך, וביום הכיפורים מתעוררים כולם לתשובה, ומגלים את היותם יהודים מאמינים.

אחדות זו, של הימים הנוראים מתעלמת כביכול מן ההבדלים שבין איש לרעהו, היא חושפת את הנקודה הפנימית, המשותפת והמרוממת מעל כל ההבדלים והחלוקות השונות.

חג הסוכות מגלה את האחדות הבסיסית שבאה לידי ביטוי בימים הנוראים, ומפתח אותה, וכך, דווקא בסוכות אנו מגיעים לדרגה גבוהה יותר של אחדות.

אחת המצוות העיקריות של חג הסוכות היא מצוות ארבעת המינים. מצווה זו רומזת לכל סוגיו של עם ישראל: האתרוג, בהיותו בעל טעם וריח, רומז לבעלי תורה ומעשים טובים.

הלולב, בהיות פריו בעל טעם, רומז לבעלי תורה בלבד. ההדס, בהיותו בעל ריח- לבעלי מעשים טובים. ואילו לערבה אין טעם ואין ריח.

בשונה מהימים הנוראים, בחג הסוכות לא זו בלבד שאין אנו מתעלמים מההבדלים שבין איש לרעהו, אלא אנו אף מצביעים במפורש על כל הסוגים הקיימים בעם. ועל-אף ההבדלים, רואים כאן את התגלמות האחדות- באגידת ארבעת המינים יחד, וכלשון המדרש (ויקרא רבה ל,יב): "יוקשרו כולם אגודה אחת".

קל יותר להגיע לאחדות כאשר מתעלמים מההבדלים שבין איש לרעהו, כאשר מתעלים ומתרכזים בנקודה הפנימית המשותפת לכולם. אבל להגיע לאחדות גם כאשר ההבדלים קיימים ונראים בבירור- זו משימה קשה יותר, ולפיכך זוהי דרגה גבוהה יותר.

בכך מתגלה בחג הסוכות האחדות שהחלה בימים הנוראים, אחדות שנמשכת גם כאשר חוזרים ומרגישים את ההבדלים האישיים. זוהי האחדות שמלווה אותנו לאורך כל השנה ומעניקה לנו את  הכוחות להישאר מלוכדים על-אף כל ההבדלים והשוני.

 

ביטוי נוסף לקשר שבין 'הימים הנוראים' לחג הסוכות מוצאים כדלהלן:

ראש-השנה:

הסכך שעל הסוכה מורכב משלוש אותיות: ס, כ, ך.

ס- בגימטריה = 60, כנגד 60 התקיעות שתוקעים בראש-השנה.

כ- בגימטריה = 20, כנגד 20 השברים שתוקעים בראש-השנה,

כ- בגימטריה = 20, כנגד 20 התרועות שתוקעים בראש-השנה.

יום הכיפורים:

הסוכה היא זכר לענני-הכבוד שהגנו על בני ישראל במדבר. עיקרו של יום-הכיפורים הוא ענן הקטורת שמקטיר הכוהן הגדול בקודש-הקודשים. ענני-הכבוד נמשכים מענן הקטורת.

שבעת הימים:

שבעת הימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים כוללים את כל ימי השבוע. יום ראשון בשבוע שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים מתקן, בעבודת התשובה, את כל ימי ראשון של השנה כולה. יום שני שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים מתקן את כל ימי שני של השנה כולה, וכן הלאה. שבעה ימים אלו של עבודת התשובה מקבילים לשבעת הימים של חג-הסוכות, אלא שבסוכות עבודת ה' היא מתוך שמחה, ועל-ידם נמשכת שמחה לכל ימי השבוע של השנה הבאה כולה.

(על-פי שיחות של הרבי מליובאוויטש)

ניצוצות

למה אלף?

מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באים בספינה ולא היה לולב, אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו (קיים מצות נטילת לולב), ונתנו לרבי יהושע במתנה, נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא, נטלו רבי עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל.

למה לי לומר שלקחו באלף זוז?

להודיעך כמה המצוות חביבות עליהם.

(מסכת סוכה)

 

שינויי אקלים

ייחודו של האתרוג שהוא שוהה על האילן שנה שלמה וגדל דווקא משינויי האקלים. זהו גם סמל ליהודי הנודד הנצחי, האנוס לסבול בדרך נדודיו כל-מיני שינויים וחילופים אקלימיים, והוא חי בכל מיני משטרים ומסתגל לכל התנאים.

 

מהו לולב?

המילה "לולב" מורכבת מאותיות: לו-לב, הרומזות לכך שיש להפנות את כל הלב אל הקב"ה.

 

תשוקה

שנה אחת היה מחסור באתרוגים באזור ברדיצ'ב, ורק לאחר מאמצים רבים השיגו אתרוג אחד- אתרוג אחד ויחיד עבור כל הקהילה. הובא האתרוג אל הרב הקדוש רבי לוי-יצחק, כדי שיבואו כל בני העיר לברך עליו בסוכתו של הצדיק.

הגיע בוקרו של החג, ושמשו של הרבי- עיניו כלות אל האתרוג המונח פאר בקופסתו, וליבו משתוקק אליו. אמר השמש בלבו: "הראשון שיברך על האתרוג יהיה הרבי, אחריו חשובי הקהילה וכן הלאה, ואילו אני, השמש, אברך בין האחרונים".

התחכם והחליט לעשות מעשה ולברך ראשון, זאת כמובן ללא ידיעתו של איש.

וממחשבה למעשה- נטל את האתרוג לידיו, את הלולב, ההדסים והערבות בידו השניה וכבר עמד לברך, אך שוד-ושבר, מרוב מהירות ופחד נפל האתרוג מידו, הפיטם נשבר והאתרוג נפסל.

בחיל ורעדה הזדרז השמש ובא לפני רבי לוי-יצחק, ממלמל בלחש: "בגללי נשארו כל בני העיר ללא אתרוג", ושטח לפני הצדיק דברים כהווייתם.

היה השמש סבור שהצדיק יגער בו על מעשהו, אך לא כך הרבי, הוא נשא עיניו מעלה ואמר: "ריבונו של עולם, ראה איזה עם מופלא יש לך, ראה כיצד כל אחד מבניך משתוקק ונחפז לקיים את מצוותיך".

 

איגוד

כאשר אוגדים את ההדס והערבה עם הלולב, אזי נעשית המצווה בשלמות, לרמז, כי בעת שהקטן מתחבר עם הגדול- נעשה דבר שלם.

  

מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון