(ר"ע) וניניב םולש

םילשורי יגולונכט ןג
96951 םילשורי ,82 .ד.ת ,98 ןינב
.02-649-0740 :סקפ ,02-649-0750 :לט
info@shalombeinenu.org :ינורטקלא ראוד
 
 
ט"ו בשבט
ראש השנה לאילנות
 
חמישה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות. ביום זה מתחילה שנה חדשה עבור העצים והפירות; ביום זה נידונים עצי השדה- אם לפריחה ואם לקמילה, אם לנתינת פרי או למצב של סרק.
מעמדו של עולם הצומח זכה למקום מיוחד בתפישה היהודית, במסגרתה אוסרת התורה גדיעת עצי מאכל, ואפילו לצורכי מצור ומלחמה.
וקבעו חכמים את יום חמישה עשר בשבט כיום גבול שבין שנה לחברתה, כיוון שביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות. וכל חנטה של פירות שהאילן יוציא מכאן ואילך- ברכת השנה החדשה תהא.
בט"ו בשבט כבר אגורים דישנה ושמנה של האדמה בתוכה, ממה שגשמי החורף הפרוה, וכל נטיעות שנוטעים מכאן ואילך- בחזקת שייקלטו יפה ויוציאו פירות.
 
ולמאי נפקא מינה? למעשרות
הואיל ואין מעשרין מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת- איזה הוא היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת אחרת? חילוקי דינים יש בין ירקות ותבואות ופירות האילן; לזה ראש השנה שלו ולזה ראש השנה שלו; ופירות האילן- ראש השנה שלהם בט"ו בשבט.
וכן לענין ערלה ורבעי נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. ויש אומרים שגם לענין פירות שביעית- הפירות שחנטו עד ט"ו בשבט של שנה שמינית דינם כשל שביעית.
 
אף על פי שט"ו בשבט נקרא ראש השנה, לא נקרא כן אלא לעניינו, אבל אין בו איסור מלאכה, ולא משתה ושמחה, ולא זכר בתפילה. אבל משנים בו מעט משאר ימים ונוהגים קצת יום טוב: אין אומרים בו תחנון בתפילות, ולא בתפילת מנחה שלפניו.
ונוהגים להרבות לאכול בו מפירות ארץ ישראל, ולהדר לאכול פרי חדש שעדיין לא אכלוהו בשנה זו ולברך עליו ברכת "שהחיינו".
וכשאוכלים מפירות הארץ ונהנים מטובם, הרי מברכים עליהם תחילה וסוף למי שהנחילנו ארץ חמדה זו, ומתפללים אליו שיחדש נעוריה ונעורינו כמקדם, כאשר הבטיח לאבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ככתוב: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
ורוב שבחה של ארץ ישראל על פירות האילן, שנאמר: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". ומכיוון שדבש האמור כאן הוא דבש תמרים, הרי שבחה של ארץ ישראל בשני מיני דגן וחמישה מיני פירות, לכן ט"ו בשבט יום שמחה הוא לנוחלי ארץ ישראל, אוהביה ומצפיה- יום שאדמת ארץ ישראל מחדשת בו כוחותיה להוציא שמנה ודובשה.
 
כי האדם עץ השדה
"האדם נקרא עולם קטן, וכל מה שיש בעולם יש באדם, ובפרט כולל הוא ד' הסוגים: דומם, צומח, חי ומדבר. וגם בעבודת האדם לבוראו ד' סוגים אלו. והולך מחיל אל חיל,
והתחלת עניינו בדומה לסוג ה'דומם'. זאת אומרת, שאינו אלא 'מקבל', מבלי כל הוספה מצד עצמו- אשר בכלל הם ימי הקטנות והילדות.
מ'דומם' מתעלה ל'צומח', אשר חיטה אחת מצמיחה כמה חיטים, ומגרעין צומח אילן נושא פרי. זאת אומרת, אשר ענין שמקבל, ולימוד שלומד- מתבונן בו ומעבד אותו לאורכו, לרוחבו ולעומקו, ומנצלו להתפתחות עצמו ככל האפשרי.
מסוג זה עולה, במשך הזמן ועל-ידי עבודה ביגיעת נפש ויגיעת בשר- לסוג ה'חי'.
זאת אומרת, שמתגבר הוא על הטבעיות שלו, באם היא בלתי רצויה, וכן על סביבתו, מורשת אבות וכיוצא בזה, ומשנה מקומו ואינו קשור לסביבה שלו וכו'.
אבל גם זה אינו התכלית והמטרה האחרונה, ועליו לעלות לסוג עליון יותר, הוא סוג ה'מדבר'- אדם בעל שכל עיוני, ולא רק שכל מעשי השייך לעניינים שבפועל, אשר ישנו גם בבעלי-חיים, וכמו השועל פיקח שבחיות וכיוצא בזה. זאת אומרת, אשר אפילו בעבודתו לקונו- אינו מסתפק בלימוד המוכרח בשביל לדעת המעשה אשר יעשה ואלה אשר לא תיעשינה, כי אם גם עוסק בידיעת בוראו, וכמו שכתוב: 'דע את אלוקי אביך', שכללותה היא פנימיות התורה, אשר בדורנו נתגלתה ונתבארה בתורת החסידות.
מכל הנ"ל מובן, שתחילת פעולת האדם הוא בעלייה מסוג הדומם (מקבל גרידא)- לסוג הצומח, והתחלה זו חלה בראש השנה לאילנות, וכמו שכתוב: "כי האדם עץ השדה", ומזה לראש השנה לענייני בהמה וראש השנה לענייני אדם".
 
"ובפרט בנוגע לנוער, "כי האדם עץ השדה", אשר כל שינוי קל בשתיל אילן רך, ועל אחת-כמה-וכמה בגרעין, יכול להשפיע על כל מהלך חיי האילן, לטוב או למוטב חס ושלום. ובייחוד בימינו אלה, אשר לא ברחוב בלבד נושבות רוחות הרסניות, אלא שחדרו גם-כן למוסדות חינוך ואפילו לישיבות, הרי גדולה פי כמה האחריות (ובדרך ממילא גם הזכות) של כל אלה שבידם להשפיע וקולם נשמע בין הנוער".
 
"והרי נמצאים אנו למחרת ראש השנה לאילנות, ומקרא מלא דבר בכתוב, "כי האדם עץ השדה", והרי ראש השנה הוא יום השפעת כוחות חדשים, חיות ואור חדש על משך כל השנה הבאה עלינו, כולל גם צמיחה והליכה מחיל אל חיל בכל ענייני תורה וקדושה, ומתוך שמחה אמיתית ופנימית".
(מתוך "איגרות-קודש" של הרבי מליובאוויטש)
 
ניצוצות
אמר רב תנחומא: מעשה בתמרה אחת, שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות.
והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות. עבר דיקלי אחד (מומחה לנטיעת דקלים) ראה אותה ואמר: תמר היא צופה מיריחו, והיא מתאווה לו בליבה.
הביאו מאותו תמר שביריחו והרכיבו אותה ומיד עשתה פירות.
(על-פי בראשית רבה)
 
רבי שניאור זלמן מלאדי אמר לאחד האברכים שהיה למדן מופלג:
"כי האדם עץ השדה"- אילן שאינו עושה פירות הוא אילן סרק. כך יכול אדם להיות בקי בכל התלמוד והפוסקים, ולהיות חס ושלום אילן סרק. מה התועלת בתורתך ועבודתך, אם לא הדלקת אור ביהודי שני.
(ליקוטי דיבורים)
 
בשעה שכורתים את עץ האילן שעושה פרי- קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.
(פרקי דרבי אליעזר ל"ד)
 
פעם בסעודת ט"ו בשבט ביקש רבי מנחם-מענדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק-מאיר (מחבר 'חידושי הרי"ם') לומר דברי תורה מענייני היום. פתח רבי יצחק-מאיר בפלפול בסוגיית ראש השנה לאילן, שאל ותירץ, הקשה ופירש.
אמר לו רבי מנחם-מענדל: לו היינו בארץ ישראל, די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש השנה לאילן כפשוטו, ולא בדרך הפלפול. שם בארץ ישראל, אין ראש השנה לאילן אומר "דרשוני" אלא "עשוני".
(ילקוט חכמה)
 
אמר רבי ינאי: בנוהג שבעולם, אדם לוקח לו ליטרא אחת של בשר מן השוק, כמה הוא יגע, כמה צער הוא מצטער עליה, עד שלא יבשלנה.
ואילו כאשר הבריות ישנים על מטותיהם, הקדוש-ברוך-הוא משיב רוחות, מעלה עננים, מוריד גשמים, מפריח טללים, מגדל צמחים ומדשן פירות.
(על-פי ילקוט שמעוני)
 
"כי האדם עץ השדה": העץ עומד ערום, חשוף וקפוא בחורף. עליו נשרו בשלכת, חיצי הכפור פגעו בו למכביר, סופות עזות טלטלו אותו ואמרו לעוקרו.
כשמביטים בו, נדמה שאין לו סיכוי ללבלב ולפרוח.
ובכל-זאת, בעיצומו של החורף, אנו שמחים בו וחוגגים לכבודו, מתוך אמונה שילבש עלים ופירות לתפארת.
כך ישראל, הנתונים בצרות הגלות ומצבם הרוחני נראה כמעט על סף התמוטטות, אך דווקא בתוך הסבל הזה נרקם אור הגאולה, אורו של משיח.
(האדמו"ר מצ'ורטקוב)